יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

"שני גויים במוחי, דוקטור!" התפרצתי בהיסטריה לתוך חדרו של דוקטור וקסמן, "מחד גיסא אני נלהב ונרגש לקראת חנוכה המתקרב על שלל הופעותיו, ומאידך אני חרד וירא מהגרסה החדשה של הקורונה הלוא היא האומיקרון. הילכו שניהם יחדיו?"

"מלכות נוגעת בחברתה", הסביר הדוקטור תוך שהוא עצמו לא טומן ידו בצלחת השיבוצים, "הגוף האנושי מסוגל לחוות כמה רגשות בו זמנית, אתה יכול להיות נלהב וגם מודאג".

ואכן, אני מסתובב בעולם מעורבב. ולא נעים לי מכם. כי בעוד כולם עסוקים במוטציה המפחידה הבאה, אני גם מרגיש שאני מוכרח להיות שמח על כך שיש השנה הופעות חנוכה.

אשתקד, בטרם יצרו החבר'ה של פייזר תבלין למכה, ישבנו בבית, בגעגוע אמיתי לבמות, אפילו לילדים האלה בקהל שמשתתפים במקומות הלא נכונים ומנסים לשכנע את גיבור ההצגה ללכת שבי אחרי עצת היצר ("קח את הכסף וברח, ג'באר! חברים יש רק באגד!"). אבל השנה לוח ההופעות התמלא שנית בהצגות ילדים ובמופעי סטנדאפ, וההתרוצצות המבורכת בין ערי ארצנו הנאווה שבה במלוא המרץ.

במישור המשפחתי ההשלכות היו ברורות - אבא עובד כל חנוכה. אך בעוד בשנים עברו נעדרתי לחלוטין מההדלקות, השנה הצלחנו לשריין לעצמנו את הערב הראשון של חנוכה לחגיגה משפחתית-גרעינית מרוכזת. המשימה שלקחתי על עצמי: לדחוס בערב אחד של חנוכה נוכחות אבהית של שמונה ימים ולדאוג להותיר חותם, הרי אין לדעת מתי נזכה שוב לבלות חנוכה משפחתי שכזה.

אז יצאנו לדרך עם הדלקת נר ראשון ושרנו מעוז צור, כולל החזרה הקשוחה על המשפט האחרון של כל בית. הילדים אומנם התבאסו אבל שטויות, יש להם שבעה ימים שלמים לעשות קיצורי דרך במלודיית החג. מיד לאחר מכן הילדים רצו להסתער על הסופגניות שקנינו מבעוד יום, אך אני הבהרתי להם שעלינו קודם לשיר יחד את כל שירי החג החל מ"כד קטן" המסורתי וכלה ב"אנו נושאים לפידים" הפרובוקטיבי. הרי לא תהיה עוד הזדמנות לשיר יחד עם אבא שירי חנוכה השנה. הילדים לא התרגשו במיוחד, אבל הצטרפו מתוך הבנה שהתנגדות רק תרחיק מהם את הסופגניות. סיימנו תוך ארבעים דקות, לא לפני שהרבצנו גם איזה "ועתה בנים" של ורדיגר ליתר ביטחון. "נס לא קרה לנו", תפסתי את הבכור שלי ממלמל לאחיו ומצביע כלפיי. ככה זה ילדים, לא מכירים בניסם.

"עכשיו אפשר כבר סופגניות?" הם התחננו, "נו נו", עניתי, "אי אפשר לאכול סופגניות לפני שעונים את כל התשובות האפשריות על קושיית הבית יוסף, לא ככה?"

"כמה תשובות כבר יכולות להיות", לחש הבכור לאחיו ושכנע אותו לזרום.

"תראו, בשגרה הייתי מחלק את התירוצים על פני כל שמונת הימים", הסברתי לילדים, "אבל לנו יש רק ערב אחד יחד, אז בואו נתפוס ראש ונעבור יחד על דף המקורות בגודל A3 שהכנתי לכל אחד מכם".

הבן הגדול שלי הבין שכלתה אליו הרעה. הוא הניח את ראשו בין כפות ידיו וגעה בבכייה בעוד אחיו מצא מוצא פרקטי יותר והחל לכרסם את דף המקורות.

"נדמה לי שהם רוצים כבר את הסופגניות", רמזה לי אשתי בעדינות.

"ברגע שהם יאכלו את הסופגניות הם יאבדו קשב", הסברתי לה והפניתי את הילדים למקור מספר 4, הלוא הוא תירוצו של בעל חידושי הרי"ם.

"אגב, גם לך לא יזיק. יש פה כמה חידושים מבהילים", זרקתי לאשתי בביטחון של גבר שיודע שגם ככה הוא לא יראה את אשתו בשבוע הקרוב.

שלוש שעות מאוחר יותר סקרנו את התירוץ האחרון שהספקתי להדפיס לפני שנגמר לנו הדיו במדפסת, וניגשנו אל השלב הבא.

"סופגניות?" תהתה בתי הקטנה בנאיביות.

"בוודאי!" עניתי בשמחה, "מיד אחרי שנסיים לקרוא את מגילת בית חשמונאי".

"אבל לא קוראים מגילה בחנוכה!" הזדעק ילד מספר שתיים.

"תתפלא, אבל באיטליה ובקוצ'ין נהגו לקרוא במגילת בית חשמונאי בחנוכה", הסברתי, "אם לא היית מכרסם את דף המקורות היית יודע, זה היה מקור מספר 325".

"אתה בטוח שאין לך הופעה הערב?" שאל הבכור.

"בטוח בטוח חמודי, אל תדאג, אבא רק שלך הערב", הרגעתי אותו.

ניגשנו לקרוא את המגילה כאיש אחד בלב אחד כפשוטו. רק אני. שאר האנשים והלבבות שלהם כבר התייאשו מאבא ונרדמו על הספה.

"ממש נס חנוכה", אמרה לי אשתי כשהעברנו את הילדים למיטות, "אבא שהיה אמור להספיק לשמונה ימים המאיס את עצמו בערב אחד".

"שטויות, את לא מבינה שיצרנו היום זיכרונות שילוו את הילדים שנים. סופגנייה?"

שלפתי סופגניות מהשקית והצעתי לאשתי.

"מצד אחד מאוד מתחשק לי, אבל מצד שני לא נעים לי לאכול ככה אחרי שהילדים נרדמו".

"אה, שזה לא ידאיג אותך מאמי", הרגעתי אותה בביטחון תוך שאני מגיש לה סופגנייה במילוי וניל, "הגוף האנושי מסוגל לחוות כמה רגשות בו זמנית".

jacobi.y@gmail.com