תקציר הפרק הקודם:
אמיתי דותן, בן 31, סטודנט לתואר שני בכלכלה, נשוי ליפעת ואוהב אותה מאוד, אבל שומר מפניה סוד, כיוון שהוא חושש שאם ישתף אותה בצרה שאליה נקלעו, היא לא תוכל לעמוד בכך. בינתיים הוא בוחר לשתף את דפי היומן ולהשאיר את אשתו מחוץ למעגל הדאגה. בכתיבתו הוא נבהל לגלות שהצבע האפור מזכיר לו יותר מכל דבר אחר את השוק האפור.
***
פרק ב': החלום הגדול
מוזר לכתוב ביומן את מה שהוא ממילא יודע, ובכל זאת, הוא מצפה לרגעי החסד הללו, שבהם הבית ריק והוא יכול לשבת שם לבד ולכתוב. מחוץ לבית הוא לא יכתוב, הוא מכיר את עצמו, סדר זה לא הצד החזק אצלו, ואם חלילה יאבד את היומן הזה באוניברסיטה, או באוטובוס, או סתם ברחוב, זה באמת יהיה הסוף שלו. והנה, הערב הזה כל כולו שלו. אשתו יוצאת, כמו בכל רביעי, לקורס פיסול בחֵמר עם חברה טובה. מאז שנישאו הוא פחות אהב את ימי רביעי הללו שבהם נשאר לבד, אבל עכשיו – שלוש שעות רק שלו לכתיבה, בהנחה שהלל בת השנתיים לא תתעורר – זו ממש מתנה.
"תיהני", אמר ליפעת כשליווה אותה אל הדלת.
"תודה", החזירה לו, "יש בקבוק על השיש, אבל תזרוק מה שיש שם, אל תחמם. בכלל, הגיע הזמן לגמול אותה", פסקה, והוא הנהן בראשו. באמת הגיע הזמן לגמול אותה, המטרנה הזאת מכלה את ממונם. אם יש עדיין דבר כזה, ממונם. לפעמים, כשיפעת לא רואה, הוא שם בבקבוק חלב רגיל ומוהל במים. אין לו ברירה. עוד סוד בחבילת הסודות העמוסה לעייפה.
"וממש תודה שאתה מפרגן לי את הערב הזה, זה ממש אוויר לנשימה", היא אמרה ויצאה. אוויר לנשימה, היא כל כך מדייקת, זה מה שגם הוא צריך יותר מכול, אבל הנשימה כבדה עליו כבר כמה חודשים. מבלי שתרגיש הוא הולך אחריה בשקט, מלווה אותה במבט, בודק היטב שאיש אינו אורב לה. הוא מכיר אותם. הם חזקים על חלשים. הנה, היא נכנסת לרכב, השניות הללו עד שתניע יטריפו אותו, הוא כבר ידמיין את קול הנפץ שעלול להישמע. רק אחרי שתניע והרכב יישאר בשלמותו ויֵצא לדרכו, רק אז הנשימות יאטו קצת. רק קצת.
גם המבול התחיל בטפטוף
"אז איך הכול התחיל?" שחזר ביומן, "כמו שאימא זכרה לברכה תמיד הייתה אומרת – גם המבול התחיל בטפטוף. ככה בדיוק התחיל אצלי, בטפטוף, ואחרי הטפטוף גשמי ברכה. מי חשב על מבול. בעצם, הכול התחיל בכלל מחוג החמר של יפעת, בדיוק לפני שנה. בשעות האלה של יצירה עם החמר היא נטענת מחשבות, וביום שישי, בבישולים המשותפים, היא פורקת.
'דניאלה האריכה את חופשת הלידה', אמרה לי. 'אוקיי', החזרתי לה, כשאני כבר יודע שהכול תמיד מתחיל סחור סחור. 'אני חזרתי מיד אחרי חופשת הלידה', אמרה.
'זה היה לפני שנתיים, יפעת'.
'אני יודעת. אבל זה בדיוק העניין, שככה יהיה גם בפעם הבאה'.
'למה את אומרת ככה?' שאלתי אותה. 'עבדתי אז במשרה חלקית, ולמדתי באוניברסיטה, ו...'
'וגם היום אתה עובד במשרה חלקית ולומד באוניברסיטה. ואתה יודע מה, גם הבעל של דניאלה עובד במשרה חלקית, והיא, בדיוק כמוני, מורה, אבל איכשהו – היא יכולה להרשות לעצמה'.
אם השיחה הזאת הייתה נערכת שנתיים קודם, הייתי מתחיל לפתור לה את כל הבעיות. אני אגדיל קצת את המשרה, הייתי אומר לה, ואת תיקחי גם חינוך כיתה, וכל חודש נשים קצת בצד, וכמו כלום תאריכי את חופשת הלידה. אבל אחרי שנתיים שבהן בכל פעם שניסיתי לעזור לה היא שלחה אותי לקרוא את 'גברים ממאדים ונשים מנוגה', וכשזה לא עזר שלחה אותי לכנס על משפחה וזוגיות לגברים, והלכתי, ולא הגיעו הרבה, אבל הבנתי מיד שאת כולם ללא יוצא מן הכלל שלחו הנשים שלהם – הספיקו לי הכנסים. אז למדתי לשתוק ולהקשיב ולומר לה את המילים הנכונות, שזה באמת קשה, שאני מבין שזה מתסכל, שאני גבר ולעולם לא אבין מה זה אומר לחזור לעבודה כבר אחרי שלושה חודשים, אבל כשאני שומע אותה ככה אני קצת מבין. וזה ניחם אותה, היא הרי מנוגה וככה זה שם בכוכב המוזר הזה, כמה מילים טובות והכול מסתדר, והיא הודתה לי באמת.
אבל אני ממאדים, ואותי זה בכלל לא ניחם. כלומר, אני יכול לשתוק את זה ולא להציע עזרה בקול, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי שככה אשתי תרגיש. נשבעתי לעצמי באותו רגע שיהיה אחרת. לגמרי אחרת. ומהלידה הבאה היא תחזור כשתרצה, לא בגלל כסף. וכשאני נשבע – אני חייב לקיים.
זכרתי את כל הפרסומות האלה שנשלחות אל הנייד, על הכנסה נוספת. מהצד. מסוג הפרסומות שאפילו לא רפרפתי עליהן, עברתי הלאה. אבל עכשיו, חשבתי לעצמי, צריך לבוא פתוח, שווה לבדוק. התקשרתי לחמש הצעות כאלה, אבל אני לא אחד שייפול ברשת של חובבנים. ידעתי לשאול את השאלות הנכונות, ביקשתי בטוחות, ומשלא קיבלתי תשובות מניחות את הדעת, עברתי הלאה.
ואז הגיע החלום הגדול.
חבר באוניברסיטה סיפר לי על פורֶקס. 'זה נורא פשוט', הוא אמר. 'מסחר חוץ־בורסאי במטבע חוץ'. הוא כבר הכפיל את הכסף שלו שם. 'ואתה, עם החושים החדים שלך, זה תפור עליך', החמיא לי. לא יוצאים מהבית. הכול מהמחשב. מנסים להעריך איזה מטבע זר ייחלש, איזה יתחזק, ובשלב ראשון על כל מאה דולר שלך הם מוסיפים לך פי שלוש. חלום.
אבל אני, חלומות מגשים בזהירות. ולבד. ישבתי מול המחשב. מערכת הפורקס שיחקה את המבוגר האחראי והזהירה שצריך מיומנות וישנם סיכונים והכניסה מגיל שמונה־עשרה בלבד, והייתה מספיק הוגנת כדי להציע לי להתנסות לפני שאני משקיע מכיסי. עבדתי מול מערכת שמדמה את המסחר בפורקס. גרפתי הון. התמלאתי מין שמחה כזאת של מי שמשחק מונופול וקונה מלון באלנבי – שמחה מהולה בצער, הרי עוד מעט ייגמר המשחק, ובמקום מלון בדמיון אישאר עם משכנתא במציאות. אבל בפורקס הזה אתה עובר בלחיצת כפתור מדמיון למציאות, וכמעט אין הבדל.
מהמר על כל הקופה
זה התחיל בזהירות, וזה התחיל מצוין. הימרתי שהיורו יתחזק מול הדולר. הם באמת הוסיפו להשקעה שלי כספים משלהם, המאה הראשונים שהפכו לארבע מאות בעזרתם גרפו עוד מאה בזמן קצר. בכל יום עקבתי בדריכות, כמו איזה אוהד קבוצת כדורגל בפנדלים. וזה עבד. עבד בענק. בתוך חודש אלף שקלים הניבו אלף חמש מאות ש"ח. ואיזו שטות שלא שמתי הרבה יותר. חופשת הלידה הבאה הייתה כבר מובטחת. גם כשהכפלתי לאלפיים לא התאכזבתי. פתאום הבנתי איך אנשים מתעשרים באמת. 'העולם מחולק לעובדים ולחושבים', אמר לנו אחד המרצים בקורס למינהל עסקים, 'כדאי לכם להיות החושבים'. והנה זה קורה לי. אני מהחושבים, ואני מהמרוויחים, ואני הבעל הכי טוב בעולם שהולך לסדר לאשתו את ההפתעה שאפילו היא לא חלמה עליה. דניאלה האריכה את חופשת הלידה שלה בשלושה חודשים, יפעת בקצב הזה תוכל להאריך גם בשנה.
אבל צריך אומץ.
ובשביל לשמח את אשתי, אזרתי אומץ. ואחרי חודשיים של מסחר מסחרר, שמתי על הלירה הטורקית את כספי החתונה. כל מרצה שני באוניברסיטה הסביר שארדואן הביא את הלירה הטורקית למקום כל כך נמוך, שמעכשיו היא תוכל רק לעלות, ומי שייכנס בזמן ירוויח. ונכון, יש לי אח שנפצע במרמרה, וארדואן בבית שלנו זה שם נרדף לקללה, אבל משקיע צריך להיות בעל חשיבה קרה וחכם, ואם ארדואן יביא לנו את חופשת הלידה הבאה – אז שיהיה ארדואן.
המשך בשבוע הבא...
***
מקימי
כבר עשור למענכם - עכשיו זה הזמן שלכם להסתכל סביבכם ולהפנות משפחות שנקלעו למשבר כלכלי לצוות המומחים של מקימי בכל רחבי הארץ