בהגיע חג החנוכה עלינו לטובה, מרבים הדרשנים, כותבי הטורים ומגידי השיעורים לעסוק בנושאים רבים הקשורים לחג- בשמן הזית, בכד הקטן, באש, ובמלחמת התרבות שבין יוון לישראל, ודווקא מנורת הזהב עליה האירו נרות המקדש, בימיו המתוקנים, נדחקת לפינה.
אכן על פי פשטם של דברים, המכבים כלל לא הדליקו את מנורת הזהב(מסכת ר"ה, כד:), אך למנורה ישנו מסר כה חשוב שאסור לתת לו לחלוף כך על פנינו מבלי משים.
דרוש מהנדס!
מנורת הזהב הייתה הכלי המורכב ביותר לבניה, מבחינה הנדסית, הרבה יותר משאר כלי המקדש. היו בה פרטים רבים- קנים, גביעים, כפתורים ופרחים, ואת כל זה היה צריך לייצר ממקשה אחת- באמת סיפור לא פשוט. אפילו משה רבינו, גדול הנביאים, נתקשה ולא הבין איך לעשותה עד שהיה צורך בדוגמא אישית מהקב"ה, שהראה לו את תבניתה באצבעו(מדרש רבה, ריש בהעלותך).
קשה לא רק בלחם-
הקושי המרכזי מולו התמודד משה הוא השאלה המעשית- איך מייצרים כל כך הרבה פרטים, בצורה מדויקת ונכונה- כשהכל צריך לצאת מגוש אחד- מקשה אחת. אך כמובן שעומד מאחורי זה רעיון מחשבתי, הרבה יותר פנימי ועמוק, מולו השתאה משה, והתקשה להבין.
המנורה סמל האור היא, אורו של עם ישראל המאיר בעולם, וסוד בנייתה הוא סוד קיומו הנכון של העם היהודי כמי שבא להיות "אור לגויים".
זכויות הפרט או כוחו של הקיבוץ-
אחת השאלות החברתיות- לאומיות- המרכזיות שהעסיקו את העולם כולו במשך כל שנות קיומו, ובמיוחד במאות האחרונות, היא השאלה כיצד נכון לה לחברה ולעם להתנהל, מה עומד במרכז קיומו.
האם האג'נדה המרכזית צריכה להיות כזאת שמדגישה את חירותו ומיוחדותו של כל פרט ופרט מן החברה, או שמא כוחו של הכלל והציבור עולה על כוחם של הפרטים, ועל היחיד לבטל את עצמו למען הציבור כולו.
עמים וחברות רבות שפכו דמם אלו מול אלו כדי להעמיד על מקומה את תשובתם לשאלה עתיקת יומין זו, אך נראה שלעם ישראל ישנה תשובה אחרת מכולם, תשובה המקבלת השראה ממעשה המנורה.
ביחד במיוחד-
תפיסת עולמו של עם ישראל ביחס לשאלה גדולה זו- שואבת את השראתה מהדרך בה נבנתה המנורה. מעשה המנורה מסמל יותר מכל שהאחדות הישראלית איננה מבטלת את המיוחדות, והייחודיות שיש בכל אחד, אלא להיפך- היא זוכה להאיר דווקא מתוך מכלול הגוונים החיים בתוכה.
בשונה מהתפיסות הרואות בהדגשת הייחודיות כמי שמבטלת את הכוח הציבורי, ובשונה מאלו הסוברות שהדגשת הציבוריות מבטלת את היחיד, הרי שעם ישראל מהווה סמל ומופת כיצד ניתן להיות עם אחד- מאוחד ושלם בתכלית השלמות, וכל זאת מבלי לבטל או לפגוע באופיו המיוחד והייחודי של כל אחד מאיתנו.
ממנה יהיו!
עניין זה, בו הפרט והכלל מקושרים ומשלימים זה את זה, הוא ציוויה של התורה בעשיית המנורה- "גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו". כלומר- יש גביע, יש כפתור ויש גם פרח- כל אחד בעל אופי, תכונה ואישיות אחרת, אבל כולם יוצאים ומקושרים לאותו כלל ויסוד- "ממנה יהיו". בלשונו של בעל התניא זה נקרא- "נשמה אחת בגופים מחולקים".
לפי זה מובן מדוע מצווה ה' לעשות את המנורה דווקא ממקשה אחת- בכדי לומר וללמד- חברים- כל אחד הוא אחר ושונה, יש אחד שהוא קצת יותר "כפתור", השני "גביע" והשלישי הוא "פרח"- אבל כולכם יצאתם ובאתם ממקור אחד- כולכם מקשה אחת, ולא גופים זרים שהולחמו וחוברו מלאכותית זה לזה.
עד מתי?!
הדלקת "המנורה הישראלית", המתבטאת בהבנה כי כולנו מקשה אחת, ובכל זאת לכל אחד מאיתנו יש אור, ייחודית וגוון משלו, היא השלב המקדים וההכרחי לפני שנזכה להדליק את מנורת המקדש.
חורבנו של המקדש נבע מפירוקה של המנורה לחלקים על גבי חלקים, ולא בכדי הפכה דווקא היא יותר מכל לסמל החורבן על שער הניצחון המפורסם של טיטוס.
החזרה מן הגלות מחייבת את השבת המנורה בה ידלקו נרות המקדש, אך גם הרעיון העומד מאחורי צורת בנייתה- צריך לשוב ולחיות, וללמד את כולנו ואת העולם כולו כיצד נכון לעם להתקיים בארצו.
רק בנייתה של "המנורה הישראלית" העשויה מקשה אחת ומלאה בנרות רבים ומגוונים, תזכה אותנו להדלקת המנורה האמיתית בבית מקדשנו, לה אנו כ"כ מצפים ומקווים.