קראתי בנשימה עצורה את הכתבה על מחירי החתונות בגיליון השבוע שעבר של אתנחתא. הסיפורים כל כך מוכרים לי אחרי עשור וחצי של ייעוץ כלכלי לאלפי משפחות שרובן מהמגזר. אני פוגשת את החתנים והכלות מחד ואת ההורים מאידך. ברור לי שיש פה מנגנון שמצריך שינוי, אבל ממש לא ברור לי למה זה לא קורה. איך ההורים הצעירים לא מבינים את הלופ הזה ולא מנהלים שיח כלכלי טוב עם הילדים שלהם כבר מגיל צעיר? הרי היום הם כבר יודעים מאיפה מגיע הכסף ומה המשמעות שלו, וכמה הם לא הכירו את הנושא כשהתחתנו בעצמם.
הקריאה של הרב פנדל לעשירים לקחת אחריות גם היא לא ברורה לי. איפה הקריאה לאחריות אישית? למה הכול במגזר שלנו יושב על הקהילתיות ועל הציפיות ממישהו אחר שיעשה בשבילנו את העבודה? לכעוס שאין חינוך פיננסי בישיבות ובאולפנות, אבל לא לקנות ספר הדרכה כלכלית וללמוד עם הילדים בבית, או להחליט לנהל שיח פתוח על המצב הכלכלי מתוך אומץ ושמחה ולא מתוך בושה וצמצום.
האם ההורים שמלווים את ילדיהם בתחילת המסע העצמאי שלהם עצרו רגע ובדקו אם יש להם ולזוג הצעיר ביטוח רפואי? האם ההורים שנתנו לילדים בגדי מלכות לשבע הברכות ישבו איתם רגע כדי לדון בתקציב או במשמעות החיסכון לפנסיה? כנראה שלא. וזה לא סביר בעיניי. זה רמב"ם מפורש שצריך קודם לבנות בית ואחר כך לשאת אישה. התשתיות של הבית חייבות להגיע לפני הנישואין.
בעידן המודרני גם נערים בני שמונה עשרה כבר מחוברים לעולם וגם בחורות בנות עשרים בוחרות כל פרח שמשתתף בחתונה. אין שום סיבה לנהל את השיח מעל הראש שלהם. הרי הדרישות לא תיעלמנה. הן תחזורנה שוב כשייוולדו הנכדים והנכדות, כשיתעוררו אתגרים, כשהזוג ירצה לקנות דירה – אין לדבר סוף. ועם כל השמחה שבבחירת בן או בת זוג של הילדים שלנו – הערכים שלהם צריכים להיות מתואמים.
הילדים שלי יודעים שאני אשמח מאוד מאוד להכיר את ההורים של הכלות שלהם, אבל לא תיאמר סביב השולחן שום מילה על כסף. מגיל 18 החיסכון של הילדים שלי נמצא לגמרי בידיים שלהם, הם היחידים שיחליטו מה לעשות איתו. ולא, הוא לא יספיק גם ללימודים וגם לחתונה וגם לטיול גדול – תהיה שם בחירה ערכית והרבה עבודה שלהם ואני פה כדי לתת יד ולייעץ, אבל לא כדי להחליט.
החזון האוטופי שלי נשען על כמה נקודות:
1. שיח עם הילדים הפרטיים שלי - כשהמשפחה מודעת ליכולות שלה והילדים מכירים את המספרים מגיל צעיר יש שקט. גם אם זה לא סכום גדול ואפילו אם אין סכום בכלל – קריטי בעיניי שהילדים ייצאו לשידוכים בידיעה ברורה מה אנחנו רוצים ויכולים לתת לטובת חתונה.
2. החלטה ברורה לא להתערב בשיקולים אלא ללוות בדרך – אנחנו כבר מזמן לא בתקופה שבה זו הייתה החתונה של ההורים. זה לא שידוך של שני ילדים. החבר'ה בחרו להקים בית? מזל טוב! ציידו אותם בכלים לעשות את זה. אל תרפדו את הדרך בכסף בלי הסברים או יכולות. דברו על זה הכי פתוח.
3. יש לנו אמירה גם כאורחים וגם כבעלי השמחה - האם נכתוב צ'ק מתוך מוסכמות חברתיות? האם יהיה לנו אומץ, כאורחים בשמחה, להגיד יפה מזל טוב ולהודיע שנגיע רק לחופה או לא נגיע בכלל, פשוט כי יותר חשוב לנו ערב עם הילדים שלנו או לא להצטרך לעבוד שבוע שלם רק כדי לממן את הצ'ק? האם בשמחה שלנו נזמין רק את מי שממש נשמח שיבואו, ולא כי "הם הזמינו אותנו אז אנחנו חייבים להזמין אותם"?
4. חובה להסתכל על החיים כמכלול – רוב המשפחות מממנות אירועים על חשבון ביטוחים טובים, השקעה לעתיד או פיתוח משאבים אנושיים כמו התפתחות מקצועית, לימודים וטיפולים שונים. זה פשע. כחברה נתגייס לעזור למשפחה שנשרף לה הבית ולא היה ביטוח, הרבה לפני שנדאג שלכולם יהיה ביטוח. זה עצוב ונוראי. זו המשימה שלנו. לבחור היכן אנחנו יוצרים מנוף של שינוי ומה הם סדרי העדיפויות אצלנו בבית. אפשר לוותר על הרצון לחנך את כל העולם ואשתו ולהתחיל ממש כאן.
5. זה לא רק כסף, זה גם הזמן שלנו - הזמן הוא המשאב היחיד שמוגבל, וכשאנחנו מבלים חצי שנה בארגון החתונה אנחנו מבטלים הרבה דברים אחרים שיכולנו לעשות בזמן הזה. כשאנחנו הולכים לעשרות שמחות בשנה אנחנו מפסידים עשרות ערבים נינוחים עם המשפחה שלנו בבית. כשאנחנו משקיעים שעות ארוכות בלחפש את הדרך לחסוך עוד קצת על האולם והמנות, אנחנו מפסידים נשימות עמוקות ואנרגיה של צמיחה. לפעמים זמן שווה כסף והניסיון לחסוך יעלה לנו יותר, ולפעמים כסף שווה זמן ואנחנו יכולים להשתחרר מהמון טאבואים ופשוט לשמוח בשמחה גם בלי סידורי פרחים או מתנות לאורחים.
6. הכנה ערכית לחיים - שימו לב האם הזוג שלכם מוכן לחיים. ציידו אותם במכונת כביסה טובה, במיטה נוחה, בביטוח מתאים ובספרי עיון חשובים. שחררו את הצורך בבגדים, בכלים, במגבות ובמצעים. העיקר זה איך ייראו החיים שלהם ולא איך ייראה ערב אחד, שיכול להיות הכי שמח בעולם גם בלי התפאורה ומיליון אורחים.