נמאס לנו מהחוצפה

מסופר על רבי יהונתן אייבשיץ שהתווכח איתו גוי אחד וטען שאפשר לאלף בעלי חיים עד כדי כך שישכחו לגמרי את הרגלי החיים שלהם ויתנהגו כבני אדם.

כדי להוכיח את טענתו הזמין הגוי את רבי יהונתן למסיבה שבה המלצר היה לא פחות מאשר... חתול! החתול היה לבוש בבגדים יפים, צעד על שתי רגליים ובידיו החזיק מגש ועליו כוסות יין.

רבי יהונתן הוציא מכיסו את קופסת הטבק שהכין מבעוד מועד, וכאשר התקרב אליו החתול הוא פתח אותה וממנה יצא עכבר מבוהל שהתחיל להתרוצץ ברחבי החדר. כשהחתול ראה את העכבר מיד שכח את כל ההרגלים שאולף אליהם, זרק את המגש והתחיל לרדוף אחרי העכבר.

כלל ידוע בפסיכולוגיה הוא שישנם אירועים קטנים שהאדם יחווה והם יגרמו לו לחזור לדפוסי ההתנהגות הטבעיים לו, למרות שהדפוסים הללו כמעט נשכחו ממנו בעקבות החינוך שקיבל או בגלל השחיקה של הזמן. יש שמסבירים כך את התופעה של הילדים היהודים ששהו במשך שנות השואה בכנסיות ובמנזרים, ונענו לקריאת "שמע ישראל" שיצאה מפיהם של בני משפחותיהם או מפי רבנים שהגיעו לשם.

בשבועות האחרונים, בלי לשים לב, אנחנו מתוודעים לאירוע חריג. במבט ראשון זה נראה כמו אירוע קטנטן שקיבל 15 דקות תהילה בערוצי התקשורת השונים, וכמו שאר האייטמים הלוהטים מצא את עצמו למחרת בתור עטיפה לדגים. אבל אם מסתכלים קצת יותר לעומק אפשר לראות שבאמת יש פה אירוע חריג, שלדעתי לא קרה ב־16 השנים האחרונות.

אני לא מדבר על ועידת האקלים בגלזגו, וגם לא על העברת התקציב על ידי ממשלת בנט־לפיד, ואפילו לא על התקיפה המסתורית של יו"ר הקואליציה עידית סילמן. אני מדבר על סירובם של תלמידי הישיבות הציוניות לתרום דם בעקבות שינוי טופסי ההתרמה מהנוסח אבא ואמא להורה 1 והורה 2.

לכאורה עניין די שולי, טופס קטן, שמצליח לגרום כמעט לכל ראשי הישיבות בציבור, מישיבת הר המור ועד ישיבת הגוש, לדפוק על השולחן ולומר "עד כאן". אם אינני טועה, מאז הגירוש מגוש קטיף הציבור הדתי־לאומי לא שיתף פעולה בצורה רחבה כזו וביישור קו מופתי שכזה (וגם אז היו לא מעט חילוקי דעות).

כמובן, יש דברים רבים שעליהם יש קונצנזוס רחב בציונות הדתית - מצוות הגיוס לצה"ל, קדושת ארץ ישראל, המדינה כראשית צמיחת גאולתנו ועוד. אבל יציאה כגוש אחד למאבק נגד דעה כה רווחת בעולם התרבותי היא אירוע די נדיר במחוזותינו.

אז מה הסיבה שבגללה באירוע הזה כולם תמימי דעים? אני חושב שכל אחד ינסח את זה בצורה קצת שונה, אבל העיקרון המנחה הוא שנמאס לנו מהחוצפה של אנשי הפוסט־מודרנה. או במילים אחרות: תפסיקו לכפות עלינו את הדעות והמחשבות שלכם.

יש לנו דרך, דרך מפוארת. דרך שמתחילה בעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל לפני כ־200 שנה, מקבלת אופי ציבורי בהקמת תנועת המזרחי לפני 120 שנה על ידי הרב ריינס, משתכללת ומתברכת בהשקפת העולם של הרב קוק על ידי ייסוד הרבנות הראשית וישיבת מרכז הרב. דרך שממשיכה עד היום לגדול ולהתפתח על ידי עשרות ישיבות הסדר בכל רחבי הארץ, הקמת יישובים וגרעינים תורניים ומאות מפעלי חינוך וחסד לטובת כל גוני עם ישראל.

לדרך שלנו יש השקפת עולם רחבה ומפותחת על החיים בכלל ועל המדינה בפרט. השקפת עולם זו הלכה והתבררה על ידי גדולי הדורות במשך מאות שנים. אל מול השקפת העולם הגדולה שלנו, קמים קומץ אנשים ומנסים בכוח להשליט עלינו את התרבות הפוסט־מודרנית, שהומצאה על ידי כמה הוגי דעות לפני כמה עשרות שנים. אין מילה אחרת לתאר את הניסיון הזה חוץ מאשר חוצפה. והאירוע הקטן של תרומות הדם מלמד אותנו שלכולנו נמאס מהחוצפה הזאת.

לצערנו, אפשר היום לראות שהחוצפה הזאת לא עוצרת רק בטפסים של מד"א. אפשר לראות אותה במלחמה במערך הכשרות בפרט וברבנות הראשית בכלל, בניסיונות של הרפורמים להשתלט על הכותל, באישורי בנייה ותקציבי ענק לבדואים בנגב ובתקיעת ההתיישבות ביהודה ושומרון.

אבל ההיסטוריה של הציונות הדתית מלמדת שאנחנו לא מפחדים ממאבקים, ובוודאי אם המאבקים הם על הסיבה שלשמה נוצרנו - הזהות היהודית של המדינה. האירוע הקטן של תרומות הדם מלמד אותנו שלמרות כל הקליפות אנחנו עדיין מסוגלים להתאחד שוב סביב המטרה החשובה הזאת. להיאבק, ובעזרת ה' גם לנצח.

נכון, יש חילוקי דעות, גם על הדרך וגם על דברים מהותיים יותר. אבל לא צריך לפחד מזה. אפשר וחשוב למצוא את המקומות והזמנים המתאימים לדון במחלוקות. לא רק על מנת לטשטש את ההבדלים ולמצוא את המאחד, אלא גם כדי לברר וללבן את הסוגיות (כמו שכולנו עשינו בסדרי בוקר בישיבות), וגם כדי שכל אחד יוכל למצוא את מקומו ביחס למטרה הגדולה של כולנו. אבל בראש מעיינינו צריכה להיות המטרה האחת שבשבילה נוצרה הציונות הדתית וסביבה התכנסנו כולנו: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל.