בשבת חנוכה מדליקים שני סוגי נרות, נרות חנוכה ונרות שבת. לשתי מצוות אלו יש מכנה משותף עמוק מאוד, ויחד עם זאת יש הבדל ביניהן. הן מלמדות אותנו על שני מצבים אפשריים ביחס שבין הקודש לחול. ראשית נראה את הדמיון והשוני בין שתיהן, ואחר כך נברר את מהותן.
מהו הדמיון ביניהן? הדיון ההלכתי בגמרא על נר שבת ונר חנוכה מובא כדיון אחד, הכולל את גדרי ההלכה של שתי מצוות אלו. מבחינה מעשית, את שני הנרות הללו יש להדליק לכתחילה בשמן זית. שתי המצוות הללו הן על הבית, כאשר אדם אחד מוציא ידי חובה את שאר בני הבית.
יחד עם זאת, אנו רואים שיש כמה הבדלים בין המצוות הללו: את נר השבת מדליקים רק בפתילות ושמנים איכותיים הדולקים יפה, ואת נר חנוכה אפשר להדליק גם בפתילות ושמנים פחות איכותיים, שהאש מתקשה להיתפס בהם. עיקרון "כבתה אין זקוק לה" חל על נר חנוכה, אולם נר שבת שכבה יש לחזור ולהדליק אותו (על ידי מי שטרם קיבל שבת). את נר השבת מדליקים כלפי הבית, ואילו נר חנוכה לכתחילה מדליקים כלפי חוץ משום פרסומי ניסא. את נר השבת מדליקה לכתחילה האישה, ואילו את נר חנוכה מדליק לכתחילה האיש. במקרה שיש לאדם רק נר אחד, ההלכה אומרת שהוא ידליק אותו לשם נר שבת ולא לשם נר חנוכה, משום שלום בית. כלומר נר שבת עדיף על נר חנוכה.
גשמי המחזיק את הרוחני
מה מבטאת מצוות הדלקת נר? הנר הוא כלי גשמי, ולעומתו האש מבטאת את היסוד הרוחני במציאות. הדלקת הנר היא פעולה המורה על כך שהעולם החומרי, הגוף, החיים הטבעיים וחיי החברה - תכליתם להיות כלי להארה אלוקית. עיקרון זה מופיע בכמה מעגלים:
א. ביחס למציאות החומרית שמסביבנו – הכסף, הרכוש, הטכנולוגיה, האוכל – כולם צריכים להיות אמצעים ולא מטרה, לשם העצמת הקדושה בחיים. השאיפה של האדם היא שכל מעשיו "יהיו לשם שמיים".
ב. ביחס לאדם אל עצמו – יש באדם נשמה אלוקית, ובמקביל יש בו צדדים טבעיים, שהם הגוף, הנפש (המידות והרצונות) והרוח (עולם ההכרה והמחשבות). הצדדים הטבעיים של האדם צריכים להיות כלים להופעת אור הנשמה בהם. לכן מובא בספרים שהמילה נר היא ראשי התיבות של המילים נפש ורוח. כלומר האדם צריך להפוך את כל אישיותו לכלי להופעת הנשמה, האש. כיצד? על ידי מחשבות טובות, רגשות טובים ועדינים, מידות טובות, מצוות ומעשים טובים.
ג. ביחס לאומה כולה – אנו מתפללים ל"עריכת נר לבן ישי משיחך". כלומר, שכל המסגרת הלאומית־ממלכתית שלנו, המדינה, תהיה בבחינת נר, כלי להשראת השכינה. שהאידיאה האלוקית תתפשט באידיאה הלאומית שלנו. הרב כותב שמדינת ישראל היא יסוד כיסא שם ה' בעולם – כלומר עניינה להיות ממלכה שלמה שהלב שלה הוא הקודש, שכל שאיפותיה הלאומיות הן להופיע את שם ה'.
לסיכום, מצוות הדלקת הנר באה להאיר באור של קדושה את מרחבי החיים הטבעיים.
כאשר באים לרומם את החיים הטבעיים, ולקשר אותם למגמה רוחנית וקדושה, לא תמיד הטבע והגוף משתפים פעולה עם זה. יש בגוף שלנו ובנטיות החיים הטבעיות שלנו צדדים לא מתוקנים, צדדים חסרים ואפילו טמאים. הם לא ששים לקבל בתוכם את אור הקדושה, האמת, הטוב והצדק, ולכן הם מתנגדים לכך. במילים אחרות, יש מצב שבו העולם הטבעי מתנגד להופעת הקדושה בתוכו, והוא מתנגד להיות נר שתופיע עליו אש משמיים. זוהי המציאות שאותה מבטא נר חנוכה.
אוטמים את החיים
היוונים כפרו בהנחת היסוד שיש קדושה השורה על החיים הטבעיים, ולכן הם עסקו בלטמא את החיים – מלשון אטימות. לאטום את החיים הטבעיים מלקבל אור אלוקי, וכנגדם באו החשמונאים וטיהרו את המקדש, טיהרו את החיים כדי שיוכלו לקבל שוב את אותו אור אלוקי השורה עלינו. מצוות נר חנוכה ממשיכה עלינו את אותה הארה של גבורה, שבה הקדושה מצליחה בכל זאת לפלס לעצמה דרך ולהתגלות בעולם הזה, גם בזמן שהכלים והשמנים לא טהורים לגמרי, גם בזמן שיש בנו צדדים חסרים. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
נר חנוכה הוא נר של מלחמה, נר שבא להאיר את החושך שיש בחוץ, בשוק, בחיי החברה הטבעיים ששם עוד שוררות הקנאה והתחרות. נר שבא להאיר את עיניהם של ישראל, שחשכו, על ידי קליפת החושך של יוון, מלראות את ערכי האמונה בתוך החיים ובתוך הטבע. פעמים שהחושך הרוחני והתרבותי הוא גדול, ויש שעת סכנה, לכן מתכנסים להאיר לפחות כלפי הבית פנימה, ומניחו על שולחנו ודיו.
נר חנוכה דולק גם כשהפתילות והשמנים לא איכותיים, כי הוא לא מוותר עליהם. הוא מתאמץ לדלוק גם בזמן שכוחות הנפש שלנו לא טהורים מספיק כמו שמן זית זך, הדעות קצת מבולבלות וכוחות החיים לא נמשכים מאליהם אחר הפתילה ואחר הקדושה. נר חנוכה הוא מדרגת 'הכובש', אותה מדרגה שפעמים כדי להיות שייכים לקדושה אנו מתגברים על צדדים חסרים בנו. את נר החנוכה מדליק האיש, כי אלו נרות מלחמה הבאים לגרש את החושך ואת הסיגים והקלקולים של החיים. דרכו של איש לכבוש, ואיזהו גיבור הכובש את יצרו. כמובן שתהליך התעלות החיים הוא תהליך הדרגתי, ולכן בחנוכה מוסיפים כל יום נרות חדשים, מוסיף והולך, משום שמעלים בקודש.
המדרגה הזאת, שבה החיים לא מתוקנים לגמרי, היא זמנית, משום שהאידיאל הוא להביא את חיי הטבע לשלמותם. לכן נר חנוכה הוא זמני, וכבתה אין זקוק לה. מובא בספרים שחנוכה זהו חג שמסוגל להביא להתגברות בעבודת ה' והשתחררות מסיגים וחולשות שבנו, ובמקביל הוא מסוגל להביא להתלהבות מחודשת בעבודת ה' ולהדלקת הנר הפנימי שבתוכנו, אש התמיד.
לעומת נר חנוכה, נר שבת מבטא מדרגה גבוהה יותר. מדרגה שבה החיים הטבעיים נוטים מאליהם אל הקדושה, מדרגת 'הישר'. מושכני אחריך נרוצה. כמו השמן והפתילה האיכותיים שהאש נתפסת בהם בקלות ובלי מאמץ ומאירה אור זך ונקי. נר שבת מדליקים כלפי הבית, כי אין חושך בחוץ שצריך להאיר אותו. את נר השבת האישה מדליקה, כי היא שייכת לשלום ואין דרכה של אישה לכבוש. האישה עושה שלום בבית והיא הולכת ונמשכת מאליה אל הקדושה, שעשני כרצונו. אין "מוסיף והולך" בנר שבת, משום שאין חושך שצריך לסלק אותו בהדרגה. נר שבת הוא נצחי ולא זמני, לכן אם הוא כבה צריך לחזור ולהדליקו, כי הוא מבטא את מדרגת החיים האידיאלית, שבה הקדושה קביעה וקיימא. שבת היא יום מנוחת הנשמה בתוך הגוף, בלי מאבק אלא בהרמוניה ובאחדות.
בערב שבת שחל בחנוכה, אנו מדליקים נר חנוכה ואחריו נר שבת, כי זהו סדר ההתעלות של העולם. נר חנוכה הולך ומאיר את המציאות הטבעית, שיש בה עדיין סיגים וחסרונות, ומעלה אותה לאט ובהדרגה, עד שהיא תגיע למעלת נר שבת, שבה המציאות הטבעית נמשכת מאליה אל הקדושה. במקרה שיש לאדם רק נר אחד הוא ידליק אותו לשם נר שבת, כי הוא כולל בקרבו את נר חנוכה ונושא בקרבו אופק רחוק יותר ביחס להתעלות העולם.
הכותב הוא מחבר הספר 'בין קודש לחול'
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)