בשבוע שעבר פורסמה כתבתה של רבקי גולדפינגר "לא כלכלה דרכנו" על המציאות הכלכלית של משפחות בציבור הדתי-לאומי בעקבות הוצאות החתונות. לצערי, שינוי באופן גורף בתפיסה הכלכלית שיוביל לחתונות מצומצמות הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, מאחר ששנים יש קריאה מאנשי ציבור ורבנים לעשות חתונות מצומצמות ואיש אינו נענה להם. יותר מכך, הקורונה הראתה לכולנו שכאשר עושים חתונות צנועות לא צומחות קרניים לזוג הצעיר ולא להורים, ובכל אופן השינוי לצערי עוד לא הגיע.
אני פונה כאן למשפחות שאין להן את היכולת להוציא הרבה כסף על חתונות. מזה עשרים שנה אני עוסק בתחום כלכלת המשפחה ועשר שנים בעמותת 'מקימי'. נפגשתי עם מאות משפחות שהחיים שלהן מתחלקים לתקופה שלפני חתונות הילדים ולאחר חתונות הילדים.
החיים גם ככה מבחינה כלכלית לא קלים. שורדים ומשתדלים להיות מאוזנים בין הכנסות והוצאות ואיכשהו גומרים את החודש שמחים ומאושרים, נולדים הילדים וב"ה הכול בסדר. ואז לשלוש שעות - ואני מדגיש, שלוש שעות - כפי שאמר אדיר זיק ז"ל חתונות שבהן מאכילים את השבעים גורמות לנזק בלתי הפיך למשפחות במשבר כלכלי. עם חתונת הילד הראשון החובות מתחילים להציק. אחר כך מגיעה החתונה השנייה, ובכלל עוד לא סיימו לשלם על החתונה הראשונה - והשינוי מורגש מאוד בבית, בשלום הבית, במתח, בהתייחסות לילדים. זה משפיע מאוד על המשך קיום המשפחה, וגם אם ממשיכים ושורדים נגרם נזק בלתי הפיך לבני הבית.
הגיעה אליי משפחה, ערב חתונת בתם, שהבנק לא נתן להם הלוואה כי כבר היו להם הלוואות שעדיין לא החזירו. הם רצו 40,000 שקלים ואמרו לעצמם: "נחזיר את זה מהכספים שייכנסו מהחתונה ומאיזה כסף שאמור להשתחרר. בסך הכול אנחנו צריכים הלוואת גישור לחודש-חודשיים". מאחר שהבנקים סגרו בפניהם את הדלתות, הם הגיעו דרך העיתונים להלוואה ללא ערבים, מה שנקרא שוק אפור, בריבית חודשית של 10 אחוזים. דהיינו, בכל חודש שהם לא החזירו את ה-40,000 שקלים בפעם אחת היה עליהם לשלם 4,000 שקלים רק ריבית.
הם הגיעו אליי לאחר שנתיים שבהן לא הצליחו להחזיר את ההלוואה אלא כל חודש שילמו ריבית של 4,000 שקלים. עד שהגיעו אליי הם שילמו כמעט 100,000 שקלים ונשאר להם להחזיר עוד את הקרן. כמובן שדאגנו להם להלוואה ללא ריבית בהחזרים נמוכים. אומנם זה מקרה לא שגרתי, אך לצערי מגיעים אלינו המון מקרים קשים שהמכנה המשותף שלהם הוא הוצאות לחתונה. וזה לא משנה אם החתונה מפוארת או רגילה, זה משנה לאותה משפחה האם יש ביכולתה להוציא סכום כזה או אחר.
ולכן הפנייה שלי היא למשפחות עצמן: אל תסתכלו על השכנים, החברים, האחים והאחיות. תסתכלו על עצמכם. האם יש לכם, כן או לא? אם כן – בהצלחה רבה ובשמחה רבה. אם לא – אז אנא מכם, תחשבו טוב האם שווה לכם שלוש שעות של סיפוק רגעי ולהיות כביכול נחמדים כמו כולם ואז לשלם מחיר גדול שנים ארוכות, או לחשוב רגע ולהחליט שאנחנו מוציאים מה שיש לנו ולא נכנסים למקום שאנחנו לא יודעים איך נצא ממנו.
עד היום משפחות שאימצו את הנוסחה ומוציאות ממה שיש להן גילו שהן עברו את החתונה בטוב. לכן אני ממליץ דבר ראשון לדבר עם הזוג הצעיר ולומר בפירוש כמה יש לנו להוצאות החתונה, גם אם זה סכום נמוך מאוד או בכלל לא. לאחר מכן להודיע לצד השני כמה יש ביכולתנו להוציא. נכון, זה לא נעים, אבל זה מה שהקב"ה נתן לנו.
מפה - תנו לדברים להתגלגל. אם הזוג הצעיר יחליט להוציא מהכסף שיקבל מהחתונה או שיש להם כספים מראש, אז בשמחה. אם הצד השני חשוב לו ויש לו את היכולת והרצון להשלים – זה מבורך. אם יחליטו ביחד על חתונה מצומצמת זה עוד יותר מבורך, רק להישאר בהחלטה שלא מוציאים כסף שאין לנו אפשרות להחזיר אותו. עד היום לא שמעתי שבגלל שהמשפחה החליטה לא להביא כסף שאין לה התבטלה החתונה.
שיהיה במזל טוב לכל המתחתנים, ומי שמעוניין מוזמן אלינו לייעוץ כלכלי לפני שלוקחים הלוואות שאין מהיכן להחזיר אותן.
הכותב הוא מנכ"ל ומייסד עמותת מקימי