מקימי
מקימי צילום: מקימי

כאשר הגעתי לביתם של רועי ובת שבע לפגישתנו הראשונה, התרשמתי מזוג נחמד ואיכותי, עם קשר טוב ובריא ביניהם, תקשורת טובה ומודעות גבוהה, ילדים מקסימים, מקום מגורים אהוב ומלא חברים, וגם דמי אבטלה בסך כ־10,000 ש"ח שעומדים להסתיים בתוך חודשיים. הם לא נראו כאנשים שמצויים במשבר. רק כאשר שטחו את בעייתם התחלתי להבחין במצוקתם.

"במה אני יכול לעזור לכם?" שאלתי.

רועי הביט בבת שבע, נאנח ושאל אותי, "תגיד לי, מה עושים כאשר יש פער של 12,000 ש"ח בין ההכנסות להוצאות מדי חודש? מה עושים כאשר בעקבות כך, הצטברו לנו חובות של שבעה מיליון ש"ח שרק הולכים ותופחים?"

"אי אפשר להמשיך ככה יותר!..." קראה בת שבע, "מה לא ניסינו עד שהבנו שאנחנו לא יכולים לצאת מהפלונטר לבד, וצריכים מישהו שיכניס סדר בבלגן ויעזור לנו לצאת מהבוץ? שמענו עליכם מזמן, והחלטנו להכניס אתכם לתמונה של החיים שלנו".

רועי המשיך לדבר על הפער הלא נורמלי בין הוצאות להכנסות, שלא נותן להם סיכוי להשתקם. "תבין", הגביה מעט את קולו, "המינוס בבנק רק הולך ותופח. ובכל פעם אנחנו מחליפים אותו בהלוואה אחרת. הריביות עולות עם כל הלוואה נוספת, וגם ההחזרים החודשיים..."

"אנחנו נמצאים ממש במילכוד", אמרה בת שבע, "אין לנו איך בכלל להתחיל לטפל במצב..."

"ועוד לא שמעת הכול", הוסיף רועי בחיוך מר, "עוד מעט מגיע תאריך סיום חוזה השכירות שלנו. עשינו צעד אמיץ, ויש מי שיאמר אימפולסיבי, והודענו לבעל הבית שלנו שאנחנו לא מחדשים את החוזה איתו, מה שמחייב אותנו לפנות את הבית תוך שבועיים..."

"זה באמת לא פשוט", הודיתי, "מה הכיוון שלכם לגבי מקום המגורים?"

בת שבע סיפרה, "יש הרבה דירות להשכרה באזור שרצינו, אבל העבודה של רועי היא השיקול העיקרי להחלטה שלנו איפה לגור בדיוק".

הוצאתי דף ועט מתיקי והצעתי לרשום את כל השיקולים. מחשבותיהם של בני הזוג התחילו להתעופף: אפשרויות תעסוקה ובמיוחד לרועי, מוסדות חינוך אפשריים, קרבה להורים שלו ושלה, מרכזי קניות, ואם אפשר גם קצת איכות חיים...

ראיתי מולי זוג צעיר יחסית, שנקלע לכזאת תסבוכת, שכללה לא רק חוסר איזון תקציבי וחובות תופחים והולכים, אלא חוסר ודאות לגבי איזו קורת גג תהיה מעל לראשם בעוד שבועיים?... ריבונו של עולם, מה עושים?...

היה להם כל כך קשה לקבל החלטה, עד שהחליטו לבסוף שלא להחליט. בלית ברירה נקטו צעד חירום זמני: הם אחסנו את תכולת דירתם שפונתה באיזה מחסן, ועברו בינתיים להתגורר אצל הוריו של רועי. לפחות היה מובטח להם קמפינג לילדים לאורך כל הקיץ.

בעת המגורים אצל הוריו הסתפק רועי בעבודות מזדמנות, ואילו על העסק של בת שבע נגזר לעת עתה להיגנז. ליוויתי אותם במשך כל אותה תקופה ונכנסתי איתם בעובי הקורה. הם לא יכלו כמובן להתארח אצל הוריו של רועי זמן רב מדי. אט אט הבשילה בקרבם ההחלטה להתפשר על שכונה עירונית במרחק סביר מהיישוב שבו התגוררו לפני כן. דמי השכירות אומנם ירדו ב־2,000 ש"ח לעומת דמי השכירות הקודמים, אבל גם היו יקרים ב־2,000 ש"ח מאפשרויות צנועות יותר שהיו על הפרק.

מה שהכריע את הכף היו מקומות העבודה האפשריים לרועי, והלקוחות הפוטנציאליים לעסק של בת שבע. ערכתי איתם סימולציה הכוללת את השפעת כל המרכיבים בכל אחת מאפשרויות המגורים, אך כמובן שכמו בכל החלטה גורלית, הלב בסוף הכריע לאן שהוא נמשך יותר, ומכאן יצאנו לדרך.

גורם מרכזי בבעיות כלכליות שהולכות ומסתבכות, הוא מצב הרוח והנפש. רועי היה מתוסכל מאוד ממצבם התקוע. בחמשת החודשים שעברו מאז הפגישה הראשונה שלי עימם, חובותיהם עוד תפחו בכ־25,000 ש"ח. זה הלחיץ את רועי ברמה שהיה קשה לו להתנהל עימי בסבלנות בפגישותינו ולשתף פעולה עם התוכנית ארוכת־הטווח.

ברגע מסוים הוא דפק על השולחן ואמר: "אי אפשר להמשיך ככה! צריך לחתוך בהוצאות כאן ועכשיו! אנחנו לא צריכים לקנות שום דבר חוץ ממזון בסיסי. אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להוציא את הילדה מבית הספר הפרטי שהיא נמצאת בו, למרות שזו השנה האחרונה שלה. חוץ מזה אנחנו חייבים להשבית את הרכב..."

בת שבע התקוממה, "זה נראה לי קיצוני מדי!" אמרה, "איך נוכל לעמוד בכל זה? ואיך אפשר לעשות דבר כזה ליפעת?"

הייתי חייב להביא לביטוי את נקודת מבטה, והתחלתי לעבוד איתם על בניית תוכנית לטווח ארוך, שתיתן מענה לצרכים הרגשיים והמשפחתיים כפי שבת שבע רואה אותם, יחד עם פעולות בטווח הקצר שימזערו את הנזקים, ויעניקו שלווה ותחושת עשייה לרועי.

לאחר תקופת מה קבענו פגישה באחד הערבים.

כשנכנסתי לביתם המסודר חשתי בשיפור שחל אצלם מאז שעברו דירה. בת שבע סיפרה בהתלהבות: "חזרתי לעבוד בעסק שלי. אחרי תקופת הנדודים מצאתי סוף סוף את הזמן להשקיע בשיווק, להביא לקוחות חדשים, לבנות מוצרים דיגיטליים במקביל לעבודה הפרונטלית מול הלקוחות".

רועי סיפר: "מצאתי עבודה, תובענית אומנם, אבל מכניסה, כולל רכב שקיבלתי מהמעביד", והוסיף, "זה איפשר לנו להחזיר את רכב הליסינג ולחסוך 1,500 ש"ח בחודש, חוץ מהדלק ושאר הוצאות הרכב".

"מה עם יפעת?" התעניינתי, "היא ממשיכה בבית הספר הפרטי?"

"ברוך ה'", אמרה בת שבע, "היא מסיימת את שנתה האחרונה שם, אבל את האחים שלה שיבצנו למוסדות לימוד חינמיים שקרובים לביתנו".

הם סיפרו לי על שינויים בהרגלי צריכת המזון, ועל הסדר החדש שעשו בהוצאות הביטוח והתשלומים למיניהם.

זה היה מסע לא פשוט שארך כשנה, אבל שימו לב לסיום, שהיה מלווה בהתנהלות נכונה ובלא מעט סייעתא דשמיא:

כעת רועי ובת שבע נמצאים במצב של עודף חודשי בין ההכנסות להוצאות בסך של 4,000 ש"ח! (זוכרים שהתחלנו במינוס חודשי של 6,000 ש"ח?...) מה שנותר להם כעת הוא לאחד ולמחזר הלוואות, כך שההחזר החודשי ירד מ־6,000 ל־3,000 ש"ח בלבד.

לשמחתי הזוג המקסים יוכל להתחיל אפילו לחסוך 1,000 ש"ח בחודש! מי היה מאמין שיצליחו להפוך את המינוס התופח לפלוס פורח?! לייצר מאגר חירום (או בשמו הסימפטי יותר – מאגר שקט) ולהתחיל את חייהם הכלכליים מחדש עם רוגע ושקט נפשי, מוכנים לכל מצב – טוב יותר או פחות.

בפגישתנו האחרונה אמרו לי, "חוץ מכל העצות החשובות וההנחיה הכלכלית המפורטת, אנחנו ממש חשים שהעזרה הכל כך אכפתית שלך מלמטה, הביאה לנו עזרה מלמעלה".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו