מנחם רהט
מנחם רהט צילום: באדיבות המצולם

1.חג החנוכה הוא החג הכי הכי. הכי אחי. חג שעושה את כל ישראל אחים: "כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".

חנוכה הוא הכי הכי, כמעט מכל בחינה: הארוך ביותר (8 ימים), המאיר ביותר (בחשכת לילות החורף הארוכים), הפשוט והמוחצן ביותר (די בחנוכיית פח לקיום המצווה), הקליל ביותר (ללא איסורי מלאכה), הזול ביותר (די בהדלקת נר פשוט אחד), המתוק ביותר (סופגניות, לביבות וכדומה), ויהיו שיאמרו המשפחתי ביותר, וכן הלאה על זו הדרך.

אבל יותר מכל ה'הכי'יים הללו, חנוכה הוא החג הכי ארצישראלי, ויותר מכך: החג הארצישראלי היחיד מבין חגינו ההיסטוריים, המציינים את מופתי ה' לעמו. פסח, שבועות וסוכות מזכירים את החסד האלוקי שזכו לו אבותינו במדבר סיני. פורים מזכיר לנו נס הצלה שאירע בשושן הבירה. לראש השנה ויום הכיפורים אין רקע היסטורי, גם לא לשמיני עצרת, וגם לא לט"ו בשבט, שאינו בגדר חג (ואין בו הלל והודיה).

2. העובדה שרק חנוכה הוא חג ארצישראלי, שמציין בבירור את חסדי ה' וניסיו כאן בארץ ישראל, היא אולי הגורם התת מודע לכך, שזה החג היחיד שנחגג בידי כל מי שנמצא על הרצף היהודי, החל באתאיסטים גמורים, כופרים להכעיס ולתיאבון שלא יוותרו על הנועם שבהדלקת החנוכיה, ועד לאולטרא קנאים שמדליקים את הנרות ברטט ובסילודין. וכך קורה שאין לך התכנסות יהודית כלשהי באחד מלילי חנוכה, בארץ או בעולם, שאינה כוללת טקס הדלקת נרות, או לפחות חנוכיה דולקת ברקע.

יתירה מזו: חנוכה הוא הזמן היחיד שמשדרג את כל עם ישראל לדרגת מהדרין מן המהדרין. גם גדול הכופרים מדליק נרות לפי מספר ימי החג, כמצוות מהדרין מן המהדרין. כמאמר הנביא ישעיהו: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים".

3. חג החנוכה הוא גם החג הכי ממלכתי. רק הוא מציין מלחמת עצמאות – דתית ומדינית, של עם ישראל. מלחמת החשמונאים כוננה את מדינת ישראל החשמונאית, כאלפיים שנה לפני ייסודה של מדינת ישראל בת זמננו. וכבר לימדנו מורנו הרמב"ם שאנחנו מודים ומהללים על נס העצמאות המדינית: "מלכי יוון גזרו גזירות על ישראל... עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם... וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".

מלחמת החשמונאים החלה על רקע גזירות הדת, אך השתדרגה לרמה המדינתית. מתתיהו ובניו לחמו נגד חילול המקדש והנסיון לכפות על עם ישראל פולחן אלילי, שאסר על המילה, שמירת שבת, קביעת לוח שנה יהודי עצמאי ועצם עבודת המקדש. אבל החשמונאים הבינו מהר מאוד שרק עצמאות מדינית מוגלת לגבור על הגזירות.

4. בשנת 167 לפנה"ס, הוביל יהודה המכבי מלחמת גרילה זריזה וממזרית של מעטים מול הגייסות העצומים של היוונים, ובתום שלוש שנות אינתיפדה יהודית, אוחזים החשמונאים בשלטון הלאומי בארץ ישראל. אבל אז משגרים היוונים למערכה גייס יווני טרי שמסכים להחזיר לעם ישראל רק את חירותו הדתית. החשמונאים דוחים בבוז את רעיון ביטול העצמאות היהודית ומחדשים את מלחמתם.

זו מסתיימת בניצחונם ובמינויו של שמעון, אחרון בני חשמונאי, לנשיא ממלכת יהודה העצמאית, שמשמיע בפני העולם את האידיאולוגיה הלאומית – לא הדתית! – הנודעת: "לא ארץ נָכריה לקחנו ולא ברכוש נָכרים מָשָלְנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו, כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו".

5. ניצחון החשמונאים, שמאחד גם אלפיים שנה אחר דעיכתו את כל הנמצאים על הרצף היהודי, מעורר בעיה אידיאולוגית בציבור החרדי. כולם, מהסאטמרים דרך החב"דניקים ועד הליטאים בעלי ה'השקאפע', מאוחדים באמירת הלל במשך שמונת ימי חנוכה, כמעשה הודיה על הקמת המדינה היהודית החשמונאית, אך נמנעים מלתרום לריבונו של עולם שתי דקות בשבוע לאמירת תפילת הודיה על ניסיו שהקימו את מדינת ישראל - המדינה היהודית הראשונה מאז מדינת החשמונאים (למעט תקופות קצרות במרד הגדול ומרד בר כוכבא). גם בזמננו טוב להודות לה' "על ניסיך ועל נפלאותיך"? – מה פתאום? זה לא בבית ספרנו.

איך חיים עם האבסורד הזה? התשובה הסטנדרטית היא, שניצחונם של החשמונאים היה דתי בלבד, על מזימות "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונן", ולא לאומי. אלא שזוהי, במקרה הטוב, טענה דמגוגית מכחישת המציאות ומכחישת הרמב"ם, שקבע כי אמירת ההודיה היא גם על כך ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה".

6. הציבור האולטרא-אורתודוקסי בארץ ובעולם, שעויין את היוזמה הציונית על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, משתמש באמתלות שווא לנמק את עויינותו: המדינה הציונית 'עולה בחומה', פוגעת באיסור התגרות באומות, מחישה את קץ התלאות מבלי להמתין לימי המשיח. לא מתאים להם העקרון הציוני הבסיסי, שעל האומה ליטול גורלה בידי עצמה.

מזל שהחשמונאים לא נתנו דעתם על תואנות אלה. הם כן נטלו את גורלם בידיהם. הם כן עלו בחומה. הם לא חששו להתגרות באומות. האקטיביזם שלהם (ברוח הציונות המודרנית) מנוגד בתכלית לתפיסה הגלותית הפאסיבית, של שב ואל תעשה. הם כן האמינו שעל עם ישראל ליטול גורלו בידיו בעת צרה, ולא להמתין בחיבוק ידיים לבוא הנס. החשמונאים הקדושים היו הרבה יותר קרובים לתפיסה הציונית מזו שאימצו החרדים. הם הוכיחו בעליל, שהקב"ה מחולל נסים ונפלאות - רק כשבני עמו עוזרים לעצמם. את העיקרון הזה למדנו כבר על שפת ים סוף, שם ננזף משה רבינו על התעסקותו בתפילה במקום לעשות מעשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?! דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".

הפרדוקס החרדי מסתדר עם הלל והודיה על נס הקמת המדינה היהודית לפני למעלה מאלפיים שנה, אבל לא עם נס הקמת המדינה היהודית לפני 73 שנה. לזכות המתנכרים רק ייאמר, שנתקיים בהם מאמר חז"ל, שאין בעל הנס מכיר בניסו. ממש כמו בימי החשמונאים: הברייתא עצמה מעידה שרק "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". אז יש עוד סיכוי...

7. ההתעלמות מניסי זמננו, מקורה מן הסתם בתחלואי הגלות. כמאמר החכם: יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות קשה להוציא את הגלות מישראל. חרפת הגלות האיומה דוחקת בתועים יראי שמיים, שבשמונת ימי החנוכה נושאים תפילות הודיה על הקמת מדינה יהודית לפני אלפיים שנה, אך מסרבים להודות לבורא עולם על ניסי הקמתה וקיומה של המדינה היהודית בת זמננו, המתרחשים לנגד עינינו ממש.

(מובא באדיבות 'מצב הרוח')

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו