הפינוי בגבעת גאולת ציון
הפינוי בגבעת גאולת ציוןצילום: באדיבות המצלם

"אני מנסה לנשום, הוא חובט לי את הראש באדמה. גם ככה אני עם בעיות נשימה, אבל כל פעם שאני מנסה להרים את הראש ולנשום, המג"בניק קופץ עליי וחובט לי שוב ושוב את הראש באדמה. התחלתי לראות שחור. אני לא מצליחה לתאר בכלל את הסיטואציה. זו הזיה, את מרגישה כאילו את בסרט, אבל זה קורה לך באמת".

לסיוע למשפחות לחצו כאן

שרה־מרים מלט, אם לארבעה בשנות השלושים לחייה, רחוקה מלהיות אדם שברירי ומפונק. היא כבר חוותה כמה פינויים, חלקם אלימים, אבל שום דבר לא הכין אותה למתקפה האכזרית הממוקדת של שוטרי מג"ב בשבוע שעבר. מלט, תושבת המאחז גאולת ציון שבבנימין, סמוך לעדי עד, הגיעה עם בעלה לנקודת ההתיישבות הזאת לפני תשע שנים. הזוג בנה במקום את ביתו הפיזי ואת משפחתו שהלכה והתרחבה. מטרת הנקודה, כמו מאחזים דומים ביהודה ושומרון, היא לפרוץ את גדרות היישובים וליצור תפיסה התיישבותית חדשה של היאחזות בכל המרחבים הממתינים ליהודים ונכבשים אט אט בידי הפלשתינים. "לא לדון על אישור פה ואישור שם לכמה יחידות דיור", מסבירה מלט, "אלא להכריז שזו ארצנו ואנו חוזרים אליה, אל כל מרחביה. אנחנו גם לגמרי בעד שמירת חוק, ורוצים שיסדירו פה חוקית את ההתיישבות".

בגאולת ציון מתגוררות כיום שתי משפחות, רווקים וגרעין רווקות במדרשה לבנות. המשפחות בנו בתים בהשקעה כספית גדולה, ומזה שלוש שנים – מאז הפינוי האחרון - חיים תושבי המקום על מי מנוחות. בשבועיים האחרונים החל מסע פינוי והרס שיטתי במאחזים, האחד ברמת מגרון ולאחריו בגאולת ציון. הבתים והמבנים נהרסו, ציוד הושחת והתושבים נדרשו להתחיל מבראשית. משפחת מלט לא נשברה והחלה בבניית הבית מחדש, כמו גם שאר תושבי המקום. אולם לפני שבוע הגיעו כוחות ההרס למבצע נוסף.

באותו בוקר הייתה מלט אצל שכנים ביישוב סמוך, שכן בניית ביתם ההרוס טרם הושלמה. היא שמה לב להתרחשות של כוחות לבושים בשחור באזור גאולת ציון וביקשה להתקרב ולהבין מה קורה. עוד בטרם הספיקה בכלל להגיע לזירת הפינוי, בלי שום עילה הגיונית נראית לעין, הפכה מלט ליעד של מתקפה ברוטלית במיוחד של שוטרי מג"ב שהסתובבו במקום, שחלקה תואר בראשית הדברים. האלימות לכשעצמה אינה מפתיעה, היא אומרת, זו הפכה לשיטת פעולה. "בפינוי הקודם זרקו בנות על גריז של המנוע, מה שיכול היה להיגמר בכוויות קשות. הרביצו לאמא עם ילדים. הפעם הם נכנסו לבית של שכנה שלי, הורים עם שלושה ילדים, באקדחי טייזר שלופים. מולם יש לכל היותר מחאה פסיבית, אבל הם נוהגים באלימות. גז פלפל ישר לעיניים של נשים וילדים שיושבים על הכביש כדי לחסום את הכלים. לא נותנים לאימהות לקחת סוודרים ובגדים חמים לילדים כשזורקים אותם מהבית לפנות בוקר".

לסיוע למשפחות לחצו כאן

בחזרה למלט, ששמעה צעקות על פינוי וניסתה להתקרב למקום מגוריה. "עמדתי מהצד, לפני שהגעתי לגבעה. פתאום קופץ עליי מג"בניק אחוז תזזית, כאילו הוא באיזה קרב בחזית". כאמור לעיל, הוא חובט את ראשה שוב ושוב באדמה, כשהיא בקושי מצליחה להמשיך לנשום. הם מאשימים אותה בתקיפה שוטרת וזורקים את הסלולרי שלה כשהיא מנסה לצלם. כאבי המכות, שמורגשים עד עכשיו ומקשים עליה לשבת או לנהוג, לא הרטיטו במיוחד את ליבם של המג"בניקים, שהמשיכו להכותה ללא הרף. בשלב מסוים הם אפשרו לה לנסות לקום. "אני מנסה לקום, אבל לוקח לי זמן. כל צד ימין שלי כואב, הראש מנופח ממכות. ראיתי שחור בעיניים. אני מנסה לקום, אבל לא מצליחה לעשות את זה בקצב שהשוטרת רוצה. היא מטיחה אותי שוב לצד השני". מלט מובלת לאוטובוס המעצר. "כל הדרך מעקמים לי את הגוף בצורות לא אנושיות", משחזרת מלט, והדמעות חונקות את גרונה כשהיא נזכרת ברגעים שהיא מנסה להדחיק. "קשה לי ללכת, הגוף פשוט לא מגיב, והם צועקים עליי שאני לא מתקדמת מספיק. וזה כשאפילו לא הייתי בשטח הגבעה ואני אפילו לא מבינה למה עוצרים אותי. בשלב מסוים אוזקים אותי עם הידיים מאחור, כמו מחבלת. ואז הם מרימים לי את הידיים מאחור בצורה לא אפשרית, אני צורחת מכאב. השוטרת צועקת עליי למה אני צורחת. מה עוד?" מלט כבר בוכה ממש, "בבית נשארו ארבעה ילדים קטנים, שהקטן בהם בן שנתיים, סובל מנכות וזקוק לי. לא נתנו לי אפילו להודיע שום דבר, לעדכן את השכנה שהייתה איתם וצריכה לצאת לעבודה".

באוטובוס המעצר מלט נזקקה להתפנות בדחיפות. היא התחננה וביקשה שוב ושוב שיאפשרו לה להתפנות, אולם התשובות היו ש"אי אפשר, אלו הנהלים", והעצירה המובטחת נדחתה עוד ועוד. מלט הגיעה למצב של השפלה מוחלטת. "אני לא מבינה איך דבר כזה קורה במדינה שלנו, נהיינו שקופים", מלט עדיין המומה מהטראומה שחוותה, "לא אכפת להם אם ירצחו מישהו מאיתנו. באוטובוס איתי הייתה בחורה עדינה ושברירית שמחתה בקול על הנעשה. הרביצו לה עם ברכיות, חנקו, אני לא מאמינה איך היא החזיקה מעמד. במקום שהמדינה תגבה את מה שאנחנו עושים במקומה, חלוצים שמוכנים ללכת בקור ובחושך כדי ליישב את הארץ, אנחנו שקופים. לא אכפת לה מה יקרה לנו". מלט מתריעה כי ההתנהגות האלימה לא תעצור בתושבי המאחזים הצעירים ותגיע בסופו של דבר לכל מתיישב. "לכן אסור לנו לתת לזה לקרות, זו הדרך שלהם להילחם במעשה ההתיישבות".

אחרי ההרס בגאולת ציון הגיעו ביקורי תמיכה ותרומות של ציוד וכסף. בפינוי השני הציוד האישי של משפחת מלט הושחת כולו על ידי כוחות מג"ב: "הם לקחו את כל הציוד הפרטי שלנו ופשוט כיסו אותו בערימות של אדמה". מלט ובעלה אספו את עצמותיהם המוכות וכעת מנסים ללקט גם ציוד חדש אל הבית שהם מבקשים לבנות שוב. מלט, שאגב חוותה גם הטרדה בפינוי לפני שלוש שנים כששוטרים משכו ממנה את בגדיה, הייתה מעדיפה לא לשתף את הציבור בתיאור הפלסטי של האלימות שחוותה. אולם היא מבקשת לתת ביטוי להתרחשויות כדי להטמיע בדעת הקהל את האמירה ש"אלה אנשי התיישבות, ולא לגיטימי לפגוע בהם. בסוף, את מה שהם עושים הייתה צריכה המדינה לעשות בעצמה".

לסיוע למשפחות לחצו כאן

לתגובות:[email protected]