יש משהו מעניין בדמות של שלמה ארצי. על הנייר מדובר ברוק-סטאר, אחד הזמרים הגדולים בארץ שממלא קיסריות בערך בקצב שבו בני אדם רגילים ממלאים בקבוק מים, אבל אם זה מה שחשבתם שאתם הולכים לקבל בריאיון הנדיר (שכן ארצי לא מרבה להתראיין) שהשיג רוני קובן אתמול כנראה שהתאכזבתם. או שהופתעתם לטובה, תלוי למה ציפיתם כמובן.
הקריירה בת חמישים השנים של ארצי יכלה לפרנס לא רק את תכנית הפתיחה של העונה החמישית של תכנית הראיונות התיעודית 'פגישה' אלא את העונה כולה, ובכל זאת, מה שקיבלנו היה טעימה קטנה ותו לא. צילום מההופעה ההיא, משפט קצר על השיר ההוא. זהו בערך. שאר ה44 דקות הוקדשו להעלאת זיכרונות מהמשפחה, מהפחדים ומהכישלונות.
קובן לקח פה הימור, הימור שאמנם לא היה מתאפשר בלי נכונותו של ארצי לשתף אבל עדיין, כובד משקלו היה מוטל במידה רבה על כתפיו של המראיין. הבחירה הקלה הייתה ללכת על ה'סיפור הצלחה הישראלי', לתת לארצי להיזכר ברגעי הזוהר, לעשות קצת ניימ-דרופינג, אולי לבצע להיט או שניים באולפן. ממתק טלוויזיוני מהסוג שכולנו רגילים אליו, מהסוג שחשבתי שאני הולך לקבל אתמול. התבדיתי.
שלמה ארצי שנחשף אתמול על המסך הוא שלמה ארצי קצת אחר, יתום, מתגעגע. בודד. שלמה ארצי ש"אומר שהוא ראה לים את האופק" כמו שאומר פזמון השיר 'הבית שלך' שקובן בחר לסיים איתו את התכנית, אבל גם שלמה ש"בחדר בוכה כי ראית - את בדידותך".
זיכרון השואה והיותו 'דור שני' תמיד היו חלק מדמותו הציבורית של ארצי, והוא גם כתב וסיפר עליהם לא פעם בעבר, אבל אתמול הם קיבלו את מרכז הבמה. הזיכרונות מהאבא שהתקשה להפגין אהבה, מאמא שהתעקשה להאביס את אחותו בכוח רק כי לה באושוויץ לא היה אוכל, וכמובן, מנאווה אחותו זכרה לברכה אותה הוא מגדיר כ'מלאך המגן', ומעל הכל, הזיכרונות והכאב שבחסרונם.
ארצי, הזמר שלכאורה יש לו הכל, מתייצב מול המצלמה ומספר בכנות על הכאב והגעגוע, על זה שככל שהזמן עובר הבדידות רק נהיית חזקה יותר. נכון, יש ילדים ונכדים ובת זוג וקהל ואהבה, ואולי זה נשמע קצת מצחיק לקרוא לאדם בן 72 יתום, אבל לגעגוע אין גבול. וארצי, ודרך העיניים שלו גם הצופים, והקהל, חיים שוב ושוב את הזיכרונות.
"אני לא מחפש להמציא את עצמי מחדש בגיל הזה" הוא מסביר לקובן למה הוא גם כותב פחות שירים מפעם וגם גונז הרבה יותר. "העולם עבר תנועות כאלו גדולות, זה כבר לא כשאתה מחכה שאריק יוציא תקליט ושגידי יוציא תקליט, זה כבר לא הפורמט יותר. אני לא מדבר את השפה של היפ-הופ ואינסטוש וטיקטוק, אז אני מתרכז בשמירה על הקיים". מתרכז בזיכרונות.
וכשהוא מספר על אותם זיכרונות, כשהוא מספר על אמא שגם אחרי עשרים שנה עדיין סירבה להאמין שיש מספיק אוכל ושגם מחר יהיה, אפשר קצת יותר להבין למה כוכב במעמדו, שכבר 42 שנים ברצף (מאז 1979) כל ההופעות שלו סולד אאוט, עדיין המום כל פעם שהוא עולה לבמה ורואה שהגיע קהל.
אפשר קצת יותר להבין את הפחדים והחששות שהציפה הקורונה, פחדים וחששות שגרמו לו לחשוב שהוא כבר לא יחזור להופיע, ולהיות בין האחרונים שחזרו לבסוף. וגם, לא ישר לקיסריה, קודם לשוני. להתאמן. להאמין שהנה שוב זה קורה. וזה קורה. אמנם מבוגר יותר, בלי לרדת לקהל ולטפס על כיסאות ועם מעקה במדרגות שעולות לבמה, אבל זה קורה. גם בגיל 72 ארצי מצליח לשמור על הקסם שלו, והכנות בה הוא משתף ושר את זיכרונותיו היא חלק מהסיבה.