מאמין ונזהר

ליל שבת, כבר סיימנו את התפילה ואפילו את הדיבורים הקצרים שאחריה. פנינו לדרכנו ופתאום ראיתי שהוא נעצר, מביט בי ומחכה. אדם מהשכונה, איש צדיק וישר.

הוא מספר שכבר חצה את גיל 60, חיתן כמה ילדים ועדיין יש לו מתבגרים בבית. הוא מרגיש אבוד. זה לא הילדים שמשגעים אותו, זו המציאות. הוא קרא את הטור הקודם שלי שעסק בפגיעה בנשים ובבנות, קרא וכאב. "איך אני יכול לגדל ילדים ככה", שאל אותי האיש, שיכול ללמד אותי הרבה מאוד על החיים. "דיברתי על הסיפור הזה עם הבת שלי", שיתף, "והיא שאלה אותי: אבא, אין אמון באף אחד?". האיש תלה בי את עיניו הכואבות.

משהו במציאות של השנים האחרונות מצליח לבלבל אפילו אותו. האמון הבסיסי בבני אדם, התשתית, זה שממנו ועליו בנויה כל מערכת היחסים הבין-אישית ואולי האנושית, הפך חמקמק.

זו לא מלחמת מינים

לפני שבועיים כתבה הסטנדאפיסטית והעיתונאית רביטל ויטלזון-יעקבס פוסט קצר שעורר סערה גדולה. היא ביקשה שמי שיחזיר את הבת שלה בסוף משמרתה כבייביסיטר יהיה אם המשפחה ולא האב, זאת למרות שהאם עייפה ואולי לא אוהבת לנהוג, ואפילו שבעלה הוא אדם נהדר. "סורי", חתמה ויטלזון, "פשוט אין מקום לטעויות". הפוסט הזה הפך לשיחת היום. גברים ונשים התרעמו על כך שהוא הופך את כל הגברים לאשמים ושהוא מכריז על מלחמת מינים. מן הצד השני נשים רבות, רבות מדי, הלכו עשר, עשרים או שלושים שנה אחורה ושיתפו בפגיעות שנגרמו בדיוק מהאיש שהן שמרו על ילדיו. הפוסט עורר סערה משום שהוא נוגע בעצב רגיש מאוד ומתוח עד דק. עצב שיש לו שני קצוות, הזהירות והאמון. שניהם בסיסיים וחשובים לקיום בריא וטוב של העולם שלנו. הילכו שניהם יחדיו?

העיסוק בפגיעות מיניות הכרחי וחשוב מאין כמוהו. ניקוי האורוות, השיתוף, ביעור הרע. גם השיח על איך להימנע ממצבים כאלה, היכן ומתי נורת האזהרה המהבהבת צריכה לגרום לנו לצאת ממצב שיכול להפוך לפוגעני. זה קריטי. בשני אלה יש להמשיך ולא להרפות, אבל נדמה שבמקביל גדל לו פיל בחדר, או אולי בעצם זו מפלצת, ואולי לא מדובר בחדר אלא במרחב האנושי הכללי. למפלצת הזאת קוראים חשדנות מתמדת, אובדן הביטחון בבני אדם, אולי בגברים, וגם זה קצה שאסור לנו להיות בו כחברה.

אסור שתתנהל כאן מלחמה בין המינים, כשכל צד יתבצר בעמדתו. המאבק ברע והחינוך לטוב הם משימה של האנושות כולה. נשים וגברים שזורים זה בזה במרקם משפחתי וחברתי ובמרחב הציבורי. כולנו צריכים לבנות עולם טוב יותר לאחים שלנו, לילדים, להורים, לחברים וגם לנו.

יש הטוענים שאם רק נקפיד על דיני ייחוד הכול יבוא על מקומו בשלום. אז נכון, הלכה צריך לקיים, אבל היא לא נותנת מענה לבעיה. דיני ייחוד לא חלים על שני בנים, והרי עד גיל 12 שיעור הפגיעה בילדים ובילדות הוא שווה, וגברים ממשיכים להיפגע גם בגילים מבוגרים יותר. דיני ייחוד לא נותנים מענה לרופא, לפסיכולוג ולעוד אנשי מקצוע שלפעמים נאלצים להיפגש איתם לבד ולא במפגש אקראי במסדרון. ובעיקר, הם לא פותרים את הסוגיה הגדולה, סוגיית האמון הבסיסי.

אז איך נגדל בנים ובנות וגם את עצמנו בתוך עולם כזה, שיש בו חשש ופחד והתמימות נעלמה ממנו? איך נצליח להיזהר אבל גם לתת אמון? לדעת שהבנות והבנים שלנו יוכלו לפתח זוגיות בריאה וטובה ולא חשדנית?

שלום לתמימות

קודם כול, כדאי להעמיד עובדות על דיוקן. הרוב טוב. באמת. רוב הגברים והנשים הם טובים ונחמדים וישרים ולא עשו רע לאיש או לאישה. נכון, אחת מכל שלוש נשים תותקף במהלך חייה, אבל אין זה אומר בשום אופן שאחד מכל שלושה הוא תוקף. מעט גברים (ונשים) פוגעים בהרבה מאוד בני אדם. כדאי לזכור את התובנה הזאת כל הזמן וגם לומר אותה, כי קודם כול היא מאפשרת לנשום עמוק ולא לחשוד בכל אדם. אפילו לא ברוב האנשים. העולם שלנו איננו נתון בתוך כאוס, אפילו שלפעמים זה נראה כך.

ואחרי ההבנה הזאת, צריך להביא אל הדיון את האמפתיה והשיח ההדדיים. הזירה איננה מחולקת לנשים נגד גברים, אלא לנשים וגברים נגד הפוגעים והפוגעות ובעד הנפגעים והנפגעות.

גברים צריכים לקרוא פוסט כמו של ויטלזון ולהבין שאולי הם לא חווים את העולם כפי שנשים חוות אותו. כדאי שהם יקיימו שיח פתוח עם נפש נשית קרובה אליהם: אמא, אישה או אחות. כדאי שישמעו ממנה איך זה ללכת ברחוב בחושך לבד או האם היא מעזה לקחת סתם כך תרמיל ולצאת לטיול בגליל רק כי מתחשק לה, כמו שגבר יכול. גברים צריכים להבין שבקריאה לזהירות אין משום הטלת אשמה, שאפשר לקחת אחריות במקום להיעלב. שגם הם צריכים להיות ערניים לסביבה ולהתריע. שהם שותפים. ומכיוון שרוב הגברים טובים ורוב הנשים טובות, מדובר בהרבה מאוד כוח לעשות טוב.

וכדאי לחנך את הילדים למורכבות. כנראה שלדור הזה אין את פריבילגיית התמימות שהייתה לנו, והאמת? אולי היה עדיף בלעדיה. אנחנו צריכים לחנך את הבנים והבנות למיניות בריאה, לקריאת אותות על-מילוליים, לעדינות. חינוך לכך שאדם אחר, ילד או ילדה, איש או אישה, אינו חפץ, שיש לו רצון ורגשות. ללמד על השוני הלא פוליטיקלי-קורקט בין המינים ולדבר על זה.

ובסוף, בסוף נראה שצריך לחזור לנקודת ההתחלה ולהבין שעולם של אמון ייבנה רק אם הוא יהיה גם בטוח. עולם שילדינו ידעו וגם אנחנו נדע שבו הרוב הוא טוב, אבל אם מעט הרוע יופיע, גם בחדרי חדרים, הוא יוקע מיד. רק במרחב נקי שכזה נוכל לחיות שוב בנחת ובביטחון.

לתגובות: ofralax@gmail.com