התחלה/ לפני 46 שנה ברובע 17 בפריז שבצרפת. בת בכורה מתוך שלושה ילדים.
אבא/ יעקב (77), יליד תוניסיה שהיגר לצרפת כנער. "אבא היה בצעירותו קומוניסט, אנרכיסט וכביכול אתאיסט. במלחמת ששת הימים הניצוץ התעורר והוא חזר למקורות. אבא הוא אדם שעבר המון בחייו. באיזשהו שלב הוא היה מנקה רחובות בבית אל, ובשבילו זו הייתה זכות גדולה לטאטא רחובות בארץ ישראל".
אמא/ חנה (76), ילידת תוניסיה שהיגרה לצרפת. "היא העזר כנגדו, אבא ההרפתקן של המשפחה והיא היציבות. בעלת חוכמת חיים אדירה, משפחתית ומקור כוח ועוצמה. ממנה לקחתי את תחושת האחריות על מה שקורה מסביב ואת 'אם אין אני לי מי לי'. תמיד לחשוב מה אני יכולה לעשות כדי לתקן עולם".
פריז/ "עיר יפהפייה ונוצצת, אבל היום כשאני חושבת לאחור, האנשים שם לא מסתכלים זה לזה בעיניים. בילדותי לא הייתה הרבה אינטראקציה עם השכנים הלא יהודים, אבל חיינו בשכנות טובה. פעם היה מקרה שילדה מוסלמית קראה לעברי 'יהודייה מסריחה' ונתתי לה מכות חזרה. לא הייתי מוכנה שיכנו אותי בשמות".
כולנו יהודים/ למדה בבית ספר יהודי פרטי. "ביסודי ובחטיבת הביניים למדתי בבית ספר יהודי ציוני ומאוד הטרוגני, זה חלק מהקסם של יהדות צרפת. כולם יחד, תלמידים דתיים ולא דתיים, ספרדים ואשכנזים, בנים ובנות - מה שייחד אותנו היה עצם היותנו יהודים".
צועדים/ מדי שבת וחג צעדה ברגל עם משפחתה לבית הכנסת במשך 45 דקות לכל צד. "בשבתות היינו עושים את הדרך הזאת הלוך וחזור. בסוכות בנו בחצר בית הכנסת סוכה לכל חברי הקהילה. היינו צועדים ברגל עם הסירים וכל האוכל עד לבית הכנסת וממתינים שיתפנה לנו מקום. זו הייתה חוויה מיוחדת".
סבא וסבתא/ "הם גרו בקומה הראשונה ואנחנו בקומה השלישית באותו בניין. סבא וסבתא היו אחד העוגנים של ילדותי. הם העניקו לי ודאות של אהבה אין־סופית שהוזרקה לי לוורידים. הם הפכו אותי למי שאני. אחרי 65 שנות נישואים הם נפטרו באותו יום. זה היה כאב נוראי בשבילי לאבד את שניהם בבת אחת".
לשנה הבאה/ "ינקתי את האהבה לישראל מילדות. אמא הייתה אומרת לנו: 'פריז היא התחנה שבין תוניס לירושלים'. מאוד רציתי לעשות עלייה לישראל. פסח אחד, בגיל 14 וחצי, שרנו בליל הסדר 'לשנה הבאה בירושלים' ואמרתי לאבא: 'אתה עובד על הקב"ה. אתה לא באמת עושה משהו בשביל לעלות. אני מוכנה לעלות מחר לירושלים'. אבא ענה לי: 'בואי תהיי השליחה שלנו', וכך החלום שלי הפך למציאות".
פרידה/ עלתה לארץ לבדה במסגרת תוכנית 'בנות ציון' מטעם עליית הנוער. "בגיל 15 עזבתי כל מה שהכרתי כדי להגשים חלום. היה לי ברור שאם אני עולה, יבוא יום וכל המשפחה תבוא אחריי. ההורים ליוו אותי לשדה התעופה והיה בכי והתרגשות מאוד גדולה. אבא בירך אותי, הרגשתי את גודל האחריות מונחת על הכתפיים שלי וזכות גדולה לקיים משהו שהסבא של הסבא שלי יכול היה רק לחלום עליו".
שפה קשה/ "היינו בתוכנית מיוחדת לבנות צרפתיות באולפנת חורב ירושלים. עשינו את הבגרות של צרפת. בהתחלה בקושי ידעתי עברית, לדבר בכלל לא". עם ההורים הייתה משוחחת טלפונית מדי שבוע. "לא היו אז פלאפונים. הייתי מתקשרת להורים שלי ביום שישי לשיחה טלפונית קצרה ובעיקר תקשרנו במכתבים".
הגעתי הביתה/ "התקופה של ההתבגרות רחוק מההורים מאוד ביגרה אותי. נהניתי מטיולים, מחיבור בין התורה לחיים עצמם. הייתה לי התפעלות מכל דבר, אם זה שמדברים עברית סביבי או שאנשים סתם ככה מחייכים. כאן גיליתי את הזהות השלמה שלי. השלמתי את הפאזל. הרגשתי שהגעתי סוף סוף הביתה".
אל תכלאוני/ בגיל 15, כשעלתה ארצה, כתבה מכתב מרגש להוריה ובו תיארה להם את החברה הישראלית: "הגדרתי אותם לפי כיפות. סיפרתי להם שיש כאן כיפות שחורות ויש כיפות סרוגות ויש כאלו בלי כיפות בכלל. אבא ענה לי משפט שנחקק אצלי חזק: 'ללי, אני אוסר עלייך להכניס אנשים לכלובים' - זה משפט שמלווה אותי מאז ועד היום. אלרגיה למגירות זהותיות, לסרב לשפוט אנשים על פי השתייכותם הסוציולוגית או הדתית".
מלחמה/ בשנתה הראשונה בישראל פרצה מלחמת המפרץ. אמה התחננה בפניה שתחזור לצרפת עד יעבור זעם. "ההורים שלי דאגו מאוד אבל אני הודעתי להם שבאתי לישראל לחיות, לטוב ולרע. לא הסכמתי לחזור בשום אופן".
מכירים/ עם תום לימודי התיכון פנתה ללימודי מנהל עסקים באחת המכללות בירושלים. "למדתי רק כי היה צריך, אבל זה לא באמת עניין אותי ואחרי שנה עזבתי". במקביל הכירה את מי שלימים יהיה בעלה, חיים דרעי, עולה מצרפת וסטודנט במרכז האקדמי לב.
החצי השני/ חיים (49), מהנדס מחשבים ומורה למתמטיקה ומדעי המחשב. "הוא החצי הראשון שלי, הגורם המאזן, ותמיד מצליח לשקף לי את מי שאני".
הנחת/ שישה. הבן הבכור אברהם (26), סעדיה (25), הלל (23), מעיין (21), נועם־אביחי (13) ואל־נתן שלום (12). "הם הגאווה שלי, האושר שלי והדע מאין באת ולאן אתה הולך התמידי שלי".
מתנחלת/ כזוג צעיר קבעו את ביתם בבית אל, "כי היה לנו ברור שאנחנו רוצים לחזק את ההתיישבות. 11 שנים גרנו שם. אני הייתי מזכירה, מטפלת במעון ועיתונאית בערוץ 7".
ההתפכחות/ "נולדתי בצרפת, שם להיות ספרדי נחשב כוח־על, בני אדם חכמים ומשכילים שמסוגלים לכבוש כל יעד. פתאום בישראל נדהמתי לגלות שמסתכלים על יהודי צפון אפריקה בזלזול. מתוך האכזבה הזאת, בשנת המאבק בגירוש מגוש קטיף התחלתי תהליך של חידוד ויציאה לאוויר העולם, תהליך שאני חווה עד היום".
לראות את האוצר/ במהלך המאבק נגד תוכנית ההתנתקות העלה חשבון הנפש המגזרי הבנה שיש להתחבר לכל חלקי העם, "מסקנה שהתחברתי אליה מאוד. לכן כשמועצת יש"ע ארגנה שבת באופקים קפצנו על זה. התארחנו אצל משפחת בוקובזה, שקיבלה אותנו בחום. אבל נדהמתי לגלות שלמרות שיש שם בתי כנסת בכל פינה - מארגני השבת דאגו רק למניין קרליבך, בלי להבין שיש אוצרות מסביבם. שם הבנתי שלא הבנו כלום".
איפה השורשים/ "זו הייתה חוויה מעצבת ומעציבה. שאלתי את עצמי: למה בית הכנסת המרכזי ביישוב יהיה בהכרח אשכנזי והמניין הספרדי יתפלל במקלט? או למה בבתי מדרש לא נראה מספיק ספרים של החכמים שעליהם גדלנו? הסיפור היהודי השלם מספר גם את הסיפור של סבא שלי ושל הרבנים והחכמים שגדלנו עליהם. זהו כאב של דור שלם שלמד במוסדות הציונות הדתית ומרגיש שרוצים לנתק אותו מהסיפור שלו".
תיקון/ מאז עברו שש עשרה שנים והיא מזהה ניצנים של תיקון ושינוי. "היום כבר יש מוסדות שמכניסים ללימודים את הסיפור ההיסטורי שלנו ואת העולם העשיר שהתרבות שלנו מביאה. אלו התארגנויות שלא מגיעות ממקום של בכיינות וזו מהפכה שהציונות הדתית מאפשרת כי יש לה מספיק ענווה. חיבור אמיתי לעם ישראל הוא קודם כול בחיבור לציבור המסורתי־ספרדי".
גשר/ "בשנת 2005, מיד אחרי הגירוש, כשהגדול היה בן עשר, עברנו לעלי כי חיפשנו יישוב מעורב עם חילונים ודתיים. שם פגשתי קהילה של עולים מצרפת וגיליתי שאני יכולה להיות גשר בין העולים ובין החברה הישראלית". היא מונתה לחברת ועד היישוב. "פתאום אני מגלה שיש לי משימה".
המשימה/ "להגן על ההתיישבות ולהעצים אותה ולשמר ולחזק את הזהות היהודית במדינה. אני מתחילה להופיע בתקשורת ולהשמיע קול, כותבת טורי דעה. שימשתי כתבת פוליטית בעיתון המודיע בצרפתית, ולהפתעתי ראיתי שיש לקול הזה צמא, ועצם היותי עולה מצרפת, תושבת ההתיישבות וישראלית שחיברה בין מודרנה למסורת - זה קול שחשוב שיישמע ורוצים שיישמע, וזה הפך לשליחות מבחינתי".
פובליציסטית/ כותבת טורי דעה בבמות תקשורתיות שונות. "אני מופיעה בתקשורת כמי שאני, עם כיסוי הראש שלי, עם היותי אישה, אמא, ספרדייה, מתנחלת, ליכודניקית – זהות מורכבת, ואני משתדלת בכך להשמיע את קולו של העם".
121/ במשך שלוש שנים עבדה כמנהלת שותפויות וקידום מדיניות בעמותת '121 - מנוע לשינוי חברתי'. "זו עמותה שמייצגת, לכאורה על ידי חבר הכנסת ה־121, את האינטרס הציבורי ומקדמת נושאים שדורשים שינוי בחוק או בתקנות במטרה לצמצם את הפערים החברתיים. זו עשייה חברתית דרך הכנסת. נוכחתי לגלות שהפוליטיקה היא כלי מדהים לשנות את העולם".
לוביסטית/ כיום פעילה חברתית ומסייעת לארגונים חברתיים ולעמותות לקדם מדיניות לשיפור פני החברה בישראל. "זה למשל לפעול לכך שהמסורת הספרדית תהיה יותר נוכחת בציבוריות הישראלית או במערכת החינוך. זה למצוא פתרונות בנושאי דת ומדינה או לקדם שיח של טוב משותף והדגשת המחבר ולא המפריד".
אם זה לא היה המסלול/ "הייתי אולי עורכת דין או טוענת רבנית".
במגרש הביתי:
הבוקר שלי/ קמה בשש בבוקר, "מחכה לכוס קפה שבעלי מכין לי ואז מארגנים את הילדים ואני מתיישבת להבין מה הלו"ז של היום: פגישות, הרצאות, כתיבה פובליציסטית, ביקור בכנסת". לישון הולכת קרוב לחצות.
פלייליסט/ מגוון ביותר. מאום כולתום ועד צ'ייקובסקי דרך ישי ריבו ורביב כנר.
השבת שלי/ קודם כול משפחה, המון אוכל טעים, קידוש אצל ההורים ולימוד תורה.
דמות מופת/ הרב משה כלפון הכהן מג'רבה. "עוד הרבה לפני הקמת המדינה הוא חיבר סוג של חוזה כלכלי־חברתי־פוליטי של המדינה היהודית שצריכה לקום ואיך מדינת ישראל יכולה להיות אור לגויים".
מפחיד אותי/ "הממשלה הזאת".
משאלה/ קיבוץ גלויות, ומהר. "תקע בשופר גדול. שעם ישראל יחזור ארצה בהמוניו, אבל מתוך בחירה ולא חלילה מתוך אילוץ".
כשאהיה גדולה/ "אשמח להיות חברת כנסת כדי לשרת את העם, זו השאיפה שלי. ובעיקר, חולמת להיות שרת הרווחה בישראל. אני חושבת שאין לשמאל מונופול על ההומניות, על הפעילות לצמצום הפערים ועל כל תחום הרווחה".
לתגובות: rivki@besheva.co.il