יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

סבב הופעות חנוכה הסתיים לו בקול דממה דקה, רוצה לומר התמוטטתי בשקט בכניסת ביתי בעודי מצפה לאשת החיל שתגרד אותי מהרצפה באמצעות מילים רכות והכרת תודה. מה נגיד, כנראה שטעיתי בבית. במקום לקבל אותי בפרחים ובבלונים צבעוניים כראוי לי, היעקבינית השליכה לעברי ממיטב חומרי הניקוי של הבית וביקשה ש"אתחיל לתפקד".

מפה לשם התברר שבחוויה של אשתי, החנוכה הזה היה קשה יותר לה מאשר לי. ואין דבר טוב יותר לזוגיות מאשר תחרות מי מסכן יותר. אז יצאנו לדרך.

"את חושבת שזה כיף לי לפזז על הבמה בתלבושות צבעוניות בלי קואורדינציה? את חושבת שזו משאת נפשו של כל גבר? ממש לא. אבל אני עושה את זה כדי לפרנס את המשפחה הזאת!" הוכחתי אותה כאילו מעולם לא הייתי בהדרכת חתנים.

"אתה היית מפזז על הבמה עם אבו גם בחינם, אתה לא עובד על אף אחד", היא חשפה את הבלוף שלי.

"בסדר, אבל בשביל לפזז עם אבו על במה לא צריך לנסוע עד טבריה, אפשר גם לקבוע סתם איזה אחר צהריים במתנ"ס פה ליד", הסברתי, "אגב, קבעתי איתו למחר".

אשתי לא השתכנעה.

"לא יעזור לך, אתה לא היית צריך להעסיק את הילדים ימים שלמים".

"סליחה??? אני העסקתי שש מאות ילדים כל הצגה, את היית צריכה להתמודד עם ארבעה וזהו. אפילו לא להצחיק אותם".

"קודם כול, החשבון שלך לחלוטין לא מדויק", היא התחילה להתקטנן, "זה לא שש מאות ילדים, הרי חצי מהקהל זה מבוגרים שמתלווים אליהם".

"אז בסדר, שלוש מאות, נו", זרמתי.

"אבל גם שלוש מאות זה לא שלוש מאות. אתם ארבעה על הבמה אז זה מתחלק. כל אחד מבדר שבעים וחמישה".

לקחתי רגע לבדוק את המתמטיקה. היא לא טעתה.

"אז בסדר, שבעים וחמישה ילדים זה עדיין יותר מארבעה", התעקשתי.

"נכון אבל בוא, הרי לא כל השבעים וחמישה נהנו, נכון? נניח שחצי נהנו".

כאן כבר התחלתי להיעלב.

"אז בעצם העסקת שלושים ושבעה וחצי ילדים", היא סיכמה.

"יפה, זה עדיין יותר מארבעה!" התעצבנתי.

"אבל רגע", אשתי המשיכה בתורת המשחקים, "אתה בידרת אותם במשך שעה וחצי, לא יום שלם. אז אם אני פורסת שלושים ושבעה וחצי ילדים על פני 12 שעות זה יוצא קצת יותר משלושה ילדים לשעה. וזה כבר הרבה פחות מארבעה, תסכים איתי".

אם אשתי הייתה משקיעה חצי מהאנרגיה המתמטית הזאת בתחום מכניקת הקוואנטים כבר היינו זוכים בעוד פרס נובל, או לחילופין מצליחים לנסוע קדימה בזמן ולמנוע את הוויכוח הזה מלכתחילה.

התכתבות מהירה עם שאר האנדרדוסים איששה את חששותיי - גם שאר האנדרדוסיות הפעילו פעלולים חשבוניים כדי להוכיח שאנחנו לא ראויים לא לרחמים ולא להררי שבחים.

"לפי החישוב של אשתי יצא ששימחתי מינוס ארבעה עשר ילדים", עדכן נדבי, "אז אני עם הילדים עכשיו לבד עד פסח".

אחרי התייעצות זריזה הגענו למסקנה שיש רק דרך אחת לגלות אם באמת האנדרדוסיות מסכנות יותר מהאנדרדוסים: להציע להן להתחלף. הן יציגו, ואנחנו נישאר עם הילדים.

"זה ווין ווין סיצ'ואיישן", הסביר אבו, "אם הן יסכימו אז לא נצטרך לעשות הצגות חנוכה, ואם הן יסרבו לא נצטרך להיות עם הילדים".

"אבל אם הן יסכימו אז כן נצטרך להיות עם הילדים", ניסיתי לרדת לסוף דעתו.

"אוקיי, אז זה סתם סיצ'ואיישן", דייק אבו ויצאנו לדרך.

עדכנו את נשותינו שבחנוכה הבא הן יעלו הצגה במקומנו, ולמרבה הסיצ'ואיישן הן לא הנידו עפעף והסכימו מיד.

"אז על מה תעשו הצגה?" התרסתי, "את חושבת שכל כך קל לכתוב מחזה?"

"נעשה עיבוד בימתי מחודש לנשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט", היא ירתה בלי למצמץ.

"אבל אין אתרוג מדבר בנשים קטנות, אז המחזה שלך לא מתחיל בכלל", הקנטתי.

"לא כל הצגה צריכה להיות מלאה בנונסנס ילדותי. אני חושבת שילדים היום בשלים לרומן תקופתי כבד ראש".

"בהצלחה עם זה", איחלתי ושכחתי מכל העניין.

כמה ימים מאוחר יותר נדברנו שוב כל האנדרדוסים ואכן התברר שהנשים יצאו לדרך.

"אשתי טוענת שאין רובוט בשם רובושרגא בנשים קטנות, אז אני לא מבין איך זה אמור לעבוד בכלל", אמר נדבי.

"אשתי אמרה שבמקום שירים המחזה יהיה משופע בספוקן וורד באורך עשר דקות כל אחד ומלווה באפס כוריאוגרפיה", עדכן מתן.

ואז, בבת אחת, הבנו ארבעתנו שנפלנו בפח של ארבע נשים לא קטנות בכלל.

אבו היה הראשון לקלוט את התרמית.

"זה כאילו הן מנסות בכוונה לכתוב מופע לא אטרקטיבי לילדים כדי לא להיות בבית בחנוכה וגם לא להצטרך להופיע בפועל", הוא אמר לעצמו בקול, "אם רק היה שם לצורת חשיבה שכזו שיש ניצחון בכל צדדיה".

חיכינו בסבלנות שאבו יגיע לבד ל"ווין ווין סיצ'ואיישן", אבל הוא רק חשב המון ובסוף אמר "זה נהנה וזה אינו חסר".

נו, מספיק קרוב.

jacobi.y@gmail.com