ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומבי צילום: מירי שמעונוביץ

לפני חצי שנה, מיד לאחר הקמת הממשלה, פניתי לגורם במערכת הפוליטית החרדית. מתי תצאו למחאה נגד הממשלה? שאלתי. התשובה הייתה שהחרדים לא ממהרים לקפוץ ראשונים למים. "קודם נראה לאן פני הממשלה", הסביר. הפוליטיקאים החרדים, ממולחים יותר מכל פוליטיקאי אחר במשכן הכנסת, לא באמת שרפו את הגשר עם הקואליציה. הם הריחו את הזעם ברחוב החרדי ולכן השמיעו אמירות נוקבות נגד הממשלה, אבל בשלב הראשון לא ויתרו על האופציה של כניסה לממשלה.

ואז הגיע מתן כהנא, שר הדתות, שהכריע בשבילם. כהנא קיצר תהליכים ודחף אותם לזרועות הימין הקשה. בהתחלה זה היה מתווה הכשרות, שעורר סערה בעולם הרבני אבל פחות נגע לרוב הציבור החרדי, שאינו מסתמך גם כך על מערך הכשרות של הרבנות. אבל מיד אחריו החליט שר הדתות לזרוק למים את תפוח האדמה הלוהט של "מתווה הגיור" ובמקביל לקדם את "מתווה הכותל". בבת אחת הוא יצר את כל המרכיבים שמצריכים מחאה חרדית מקיפה. החרדי המצוי, גם אם אינו מבין בפרטי המתווים השונים, מריח כאן הסתערות על היהדות האורתודוקסית, ובמצב הזה החרדים כבר היו חייבים להיות ברורים ולהכריז שכניסה לקואליציה הנוכחית אינה על הפרק בשום מצב.

כעת נראה שעצרת הימין שהייתה השבוע תהיה ניסוי הכלים. בינתיים הציבור החרדי לא נקרא בהמוניו להגיע להפגנות, אבל הח"כים החרדים בודקים עד כמה הציבור שלהם נלהב לצאת לרחובות נגד הממשלה. עד שזה יקרה באופן רשמי הם משדרים רוח גבית למחאה. פעם זו קריאתו של חבר הכנסת גפני כי השר כהנא הוא "אנטיוכוס", פעם אלה ההודעות לתקשורת של ח"כים חרדים נגד מהלכים של הממשלה, גם אם אינם נוגעים לנושאים חרדיים, או ביקור של חברי כנסת חרדים במאחזים בשומרון שפונו כדי לאותת שיש כאן ברית אופוזיציונית.

אם בקרוב נראה עצרת משותפת של חובשי הכיפות הסרוגות והשחורות, הפרחים יוקדשו לכהנא. הוא עשה את כל הטעויות האפשריות בדרך. במקום להתחיל עם רפורמות מוסכמות, כמו שיפור הנגישות ברבנות, שינוי ההרכב האנושי בפקידות או היחס לגברים בהליכי גירושין ועוד נושאים שנתפסים כשיפור תדמיתי, הוא קידם במהלך חצי השנה הראשונה בתפקיד את כל הרפורמות הכי בעייתיות מבחינת החרדים והחרד"לים. אפילו כשהחליט על מהלך מבורך של מינוי מאות עובדים מקרב הציבור הדתי־לאומי למועצות הדתיות הוא תיבל את המהלך בהכרזה כי בקרוב ימונו נשים לראשות מועצות דתיות, מהלך שאולי מבורך לכשעצמו אבל מהווה אצבע בעין לרבים מרבני הערים, שרואים בכך פתח למינוי דייניות ואולי אפילו רבניות ערים בעתיד.

בסופו של דבר מי שמחבר את גורמי האופוזיציה השונים הם לא נתניהו ולא ליצמן או דרעי, אלא דווקא מתן כהנא ואנשי ימינה. כשניר אורבך ניסה לפצל את גזירת המעונות ולהציע לנשות אברכי הציונות הדתית מלגות עוקפות, הן סירבו בתוקף. הן ידעו שמחר הסרוגים יצטרכו את החרדים במאבקים אחרים, וממש לא ירצו לגלות שיום אחד החרדים נכנסו לקואליציה והשאירו את הנציגים הסרוגים לבדם באופוזיציה.

בעבר הצליחו ממשלות לפצל את הסרוגים והחרדים. זה קרה ב־2003 כשאפי איתם ובני אלון נכנסו לקואליציית שרון והשאירו את החרדים באופוזיציה – ואז מצאו את עצמם נאבקים לבד כשתוכנית ההתנתקות יצאה לדרך, וזה קרה כמובן גם בממשלת נתניהו־לפיד ב־2013. אבל הפעם נראה שהקואליציה עושה הכול כדי שהאופוזיציה תישאר מאוחדת. כי בסופו של דבר הנושא האמוני־דתי הוא הקו המחבר בין חלקיה, לא הנושא המדיני, שבו הפער גדול. גפני הרי ראה עצמו תמיד כאיש שמאל וחזר על ההצהרה הזאת באופן עקבי בוועידת 'הארץ', שבה הוא מקפיד להשתתף מדי שנה. ובאופן פלאי מי שדואג שהנושא הדתי ימשיך להיות אפקטיבי ולא ירד מסדר היום הוא דווקא אחד הגורמים הכי בכירים במפלגת השלטון.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי