יום הקדיש הכללי, הלוא הוא עשרה בטבת, יחול ביום שלישי הקרוב, וספר חדש מנסה לתת את המקום גם לשואת היהודים שבשטחי ברית המועצות לשעבר במלחמת העולם השנייה.
"האמת היא שבצעירותי מעולם לא שמעתי על גטו מינסק" מספרת נסיה בדרסון מחברת הספר 'לילינקה', "גם לא על אנדרטת יאמה. רק לאחר שהכרתי את בעלי שעלה עם משפחתו ממינסק, ושמעתי את סיפורה של חמותי, גיליתי את הסיפור שלא סופר".
הסיפור אותו מזכירה בדרסון הוא סיפורו של גטו מינסק, בירת בלארוס, שאיכלס קרוב ל100,000 יהודים ממינסק וכן יהודים שהובאו אליו ברכבות מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. אף שרובם של אותם יהודים נרצחו בו ובסביבתו, מעטים שמעו עליו לאחר המלחמה - לא בסרטים, לא בחדשות ולא בחומר לבגרות שהתבסס בעיקר על נרטיב השואה עד לגבול המזרחי של פולין. מעטים שמעו גם על אתר ההנצחה "יאמה" - הבור אליו הובאו אלפי יהודים מתוך גטו מינסק ונורו בו.
"השאלה המתבקשת" אומרת בדרסון, "היא מדוע זיכרון השואה פסח על גטו מינסק שהיה מקום השמדה כה משמעותי? מדוע הסיפור שלו, כמו סיפורים רבים מהמרחב הסובייטי, הודרו מנרטיב הזיכרון הלאומי?"
"במשך שנים רבות" היא מסבירה, "הידע על מה שקרה בשנות המלחמה מאחורי "מסך הברזל" לטה בערפל. לא הייתה גישה למקומות חקר ולארכיונים זמינים. מה גם שהשלטונות הסובייטים לא מצאו לנכון לייחד את הדיבור על שואת יהדות ברית המועצות ויותר מכך, אף פעלו במכוון כדי לטשטש את האמת שמדובר על רצח יהודים וייצרו אתוס שקרי המדבר על קרבנות מלחמה של אזרחים סובייטים שנרצחו ע"י הפאשיסטים".
"גם לאחר העלייה הגדולה מברה"מ בשנות ה90 לא נשמע קולם של דוברי הרוסית ששרדו את המלחמה או של הווטרנים - אלו שלחמו במלחמת העולם השנייה כחלק מבנות הברית תחת דגל של מדינה אחרת. העולים מעולם לא הגדירו את עצמם כניצולי שואה, אלא המשיכו לדבוק באתוס המלחמה הפטריוטית והניצחון בה. אמנם ראינו אותם צועדים במצעדים ב-9 במאי אך לא הייתה התייחסות מעבר לכך. למרבה הצער שואת יהדות ברה"מ הושתקה כפליים - על ידי השלטון הסובייטי ועל ידי מדינת ישראל".
כעת, בניסיון לכפר על אותה השתקה, בדרסון מוציאה את 'לילינקה' שמנגיש את סיפורה של חמותה בשנות המלחמה, ודרכה את סיפורו של אותו הדור, לנוער הצעיר. "כשהיינו באים לבקר בשבתות " היא מספרת, "חמותי הייתה יושבת ומספרת לי מדי פעם סיפורים על ילדותה בשנות המלחמה".
"מסתבר שהיא הייתה בת שלוש כשהגרמנים פלשו לברית המועצות ונדדה עם אמה הרופאה ושני אחיה הרחק ממינסק מקום הולדתה. הסיפורים שלה לא היו סיפורי שואה רגילים של זוועות וטראומות אלא סיפורי ילדות המטובלים ברגעי אושר וכאב, חוויות ילדות פיקנטיות על מחסור באוכל ובבגדים, על כלבה שובבה וגעגועים לאבא שגוייס למלחמה".
"לפני כ13 שנים היה לי פסק זמן והחלטתי להתיישב ולהפוך את הסיפור שלה לספר לנוער צעיר. חשבתי לעצמי שנושא השואה הוא קשה לעיכול אך מצד שני הוא חלק מהמורשת שלנו ודווקא סיפור מנקודת מבט של ילדה צעירה, יאפשר לילדים בגילאי יסודי וחטיבה להיחשף בצורה מבוקרת לסיפור השואה ולמושגי היסוד המלווים אותו".
"כמובן שעל מנת שהספר יתאים לקורא הצעיר הוספתי והשמטתי דברים כיד הדמיון, אך השתדלתי עד כמה שאפשר להיות נאמנה לרקע ההיסטורי ולסיפור האמיתי. הספר הזה הוא חלקי הקט במערכה הגדולה של הנצחת גבורתם של יהודי ברית המועצות בתקופת השואה" היא מסכמת, "ואני מודה לבורא עולם שעשני כלי לשליחות באמצעות כתיבת הספר הזה".