הופעה
הופעהצילום: ISTOCK

לפני כמה שנים קראתי ראיון עם זמר מבוגר (אני כמעט בטוח שזה היה מתי כספי, אבל אל תתפסו אותי במילה) שהטענה העיקרית בו הייתה 'נדפקתי כי אני שר בעברית.

"זמר עם להיטים בסדר גודל כמו שלי ששר באנגלית היה היום גר בוילה וסופר את התמלוגים", הוא אמר, "לא ממשיך לשלם משכנתא על דירת שלושה חדרים ברחוב ביאליק בגבעתיים בלי לדעת איך הוא סוגר את החודש". יכול להיות שקצת עיוותתי את הציטוט, לא מתחייב על מספר החדרים והרחוב המדויק, אבל זו הייתה רוח הדברים.

נזכרתי בזה עכשיו כי בדיוק שמעתי את הפרק החדש (והמצוין) של הפודקאסט 'שיר אחד', ודיברו שם על הלהיט מ1970 'אני חושב על נעמי' של חדווה ודוד. יכול להיות שהיום כבר לא כולם מכירים אותו, בכל זאת עברו אי אלו 51 שנה, אבל מדובר בלהיט. תאמינו לי. מקום ראשון בפסטיבל הזמר הבינלאומי של טוקיו, מכר מיליון עותקים וכולי וכולי. בקיצור, להיט. אבל בשביל כל המידע הזה יש לכם בויקפדיה, אתם לא צריכים אותי או את 'שיר אחד' בשבילו. מה שבאופן אישי תפס אותי בפרק היה דווקא חצי משפט שאמר המלחין והמעבד של השיר דוד קריבושי.

קריבושי, שהוא באמת יוצר ענק ומלחין בחסד, מספר על ההצלחה הגדולה של השיר ביפן ומוסיף בחצי נוסטלגיה חצי אכזבה "אם הייתי נשאר שם לא יודע איפה הייתי היום. אם מישהו היה אומר לי, או שמישהו היה לוקח אותי לידיים, הייתי יכול לעשות שם קריירה לא נורמלית". אני יכול לתת עוד שמות ועוד דוגמאות, גם מראיונות שקראתי וגם מראיונות שערכתי בעצמי, ובכולם חוזר אותו המוטיב ששם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (או השמש העולה במקרה של קריבושי), שם יכולתי לעשות קריירה, שם יכולתי לחיות את החלום. פה? פה אני יכול רק להתראיין עליו. לחלום אותו.

וזו שאלה מעניינת. עזבו רגע את קריבושי וכספי (שבימים אלו נמצא בכלל באיטליה), הם רק הטריגר מבחינתי, ותחשבו רגע על כל זמר מהדור ההוא שעמד מול הגלובוס וכמו בקטע מרחוב סומסום חשב לעצמו "אני רוצה להיות שם" ואז ענה לעצמו, לפעמים אחרי הכישלון ולפעמים בכלל מבלי לנסות, שזה לא יקרה בגלל השפה. האם זו באמת הסיבה? כמה המגבלה של השפה באמת מייצרת מחסום וכמה זה פשוט עוד מקרה של 'הדשא של השכן'? ואולי אפילו אחד כפוי טובה במיוחד...

כי יכול מאוד להיות שיש זמרים ישראלים שיכלו להיות פרנק סינטרה או אלביס פרסלי אם הם היו נולדים בצד הנכון של האוקיינוס, אבל באותה המידה יכול להיות שהזמרים האלו, שבארץ בנו קריירה משגשגת, לא היו עומדים בתחרות הזו ופורשים לדוקים אחרי שנה או שנתיים. כי זה נכון שיש את מחסום השפה, אי אפשר להתכחש לזה, אבל, מטבע הדברים, המחסום הזה הוא דו כיווני. הוא אמנם השאיר את הזמר או המלחין בצד הזה של הים התיכון, אבל בואו לא נשכח לשנייה שהוא גם השאיר שם את הקהל שלו. קהל שבוי אם תרצו.

לכן אני באופן אישי לוקח בעירבון מוגבל אמירות שכאלו. מותר לחלום על קריירה מעבר לים, לגיטימי להתאכזב מזה שהיא לא קרתה, וזהו, אפשר לעצור כאן. ברגע שמתחילים לחפש אשמים, ומסמנים את העברית כחשודה העיקרית, כאן כבר נכנסים לנישה שהיא לא הגונה בעיניי. לא התלוננת כשמחסום השפה עבד לטובתך, כשהוא הרחיק מאוזני הקהל שלך את כל השירים של אותם זמרים מויסקונסין וברמינגהם, אל תתלונן כשאתה מוצא את עצמך מצידו השני, מורחק מאוזניהם של השכנים של אותם הזמרים.

החיים מחלקים לנו קלפים, ואנחנו צריכים ללמוד לשחק על הקלפים שלנו. כן, גם אם אלו קלפים בעברית...