אתמול צייץ בטוויטר שלו השר לביטחון פנים, עומר בר לב, בזו הלשון: "פגשתי היום את תת מזכירת המדינה של ארה"ב, הגברת ויקטוריה נולנד. תת מזכירת המדינה התעניינה, בין היתר, באלימות מתנחלים וכיצד ניתן להפחית את המתח באזור ולחזק את הרשות הפלסטינית".
כצפוי, הציוץ עורר על בר לב את זעמם של רבים בימין. חלקו, לדעתי, כוון למטרות הלא נכונות: הבעיה בדבריו של בר-לב אינה שהוא טוען שקיימת גם אלימות של קיצוניים יהודיים. כולם יודעים, ובטח מי שגר ביהודה ושומרון, שזו המציאות בשטח. למעשה זה חלק בלתי נפרד מקיומו של סכסוך באשר הוא - תמיד יהיו אנשים שישתמשו באלימות.
מה שבאמת בעייתי, בלשון המעטה, בציוץ הנ"ל זה שיתוף הפעולה שלו עם הנרטיב האנטי ישראלי שעיקרון היסוד שלו הוא שהצד הסובל בסכסוך הישראלי-"פלסטיני" הוא הערבים. הסיפור שמנסים הגורמים הפרו-"פלסטיניים" להכניס לראשו של העולם הוא שכביכול ההיסטוריה התחילה לפני כ-140 שנים, אז פלשה הציונות האימפריאליסטית לשטחיהם של העם ה"פלסטיני" הילידי, גירשה אותו מכפריו, גזלה את קרקעותיו, ואיך לא - פגעה פיזית בבניו.
לנרטיב הזה יש מטרה אחת ברורה, והיא להשמיד את מדינת ישראל. כשהערבים הבינו, לאחר שלוש מלחמות כושלות מבחינתם, שהם לא יצליחו לעשות זאת באמצעים צבאיים – הם החליטו להשתמש במדינות העולם כדי לשלול מישראל את הלגיטימציה המוסרית שלה. הם הבינו היטב שהעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה וזוועותיה רגיש לסיפורי כיבוש ופגיעה במיעוטים, וניצלו את העובדה הזו עד תומה.
את שלושת החלקים הראשונים של הסיפור הם כבר הצליחו להשריש עמוק בדעת הקהל העולמית:
החלק הראשון נוצר בעזרת עיוות היסטורי בוטה ורשלני כאילו העליות הציוניות הראשונות היו הסתערות אירופאית על ארץ ילידית, תסריט מעורר שאט נפש שמוכר לעולם המודרני היטב מכיבושיהם של הספרדים, האנגלים והצרפתים. את העובדה שעוד לפני שכף רגלו של הערבי הראשון דרכה בארץ ישראל גורשו מכאן היהודים באכזריות בידי אימפריה קולוניאליסטית (אמיתית הפעם) – הם הצליחו למחוק לחלוטין מהתודעה המערבית הקולקטיבית.
לשם שני החלקים האחרים הם ניצלו את מלחמות ההגנה הראשונות שנכפו על ישראל:
את מלחמת העצמאות הם הפכו לטיהור אתני של האוכלוסייה הערבית בישראל – מה שכמובן לא היה ולא נברא. הכפרים שתושביהם גורשו היו מעוזי לחימה של הכנופיות שהתקיפו את היישובים היהודיים ואת השיירות שפרצו את המצור שהוטל על האחרונים.
למעשה – רובם המוחלט של אלו שבוני הנרטיב טוענים שגורשו בכוח מבתיהם, בפועל ברחו בגלל סיפורי אימה מגוחכים שהפיצו הם עצמם.
את מלחמת ששת הימים הם הטמיעו כתאווה ישראלית לכיבוש שטחים זרים, לטענתם – כל השטחים שנמצאים מעבר לקווי 67' נכבשו אך ורק בשם שאיפות קולוניאליסטיות, כשהאמת הפוכה לחלוטין. כל מי שקורא בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מתקופת המלחמה מבין על נקלה שממשלת ישראל כלל לא רצתה לכבוש שטחים חדשים.
למעשה, בתקופת ההמתנה למלחמה נשלח מזכיר ממשלת ישראל דאז, יעקב הרצוג, למספר פגישות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן כדי לשכנע אותו שישראל אינה מעוניינת להילחם בו או לקחת ממדינתו שטחים.
משלא נותרה ברירה אלא להילחם או להישמד, מדינת ישראל נאלצה לכבוש את יהודה ושומרון מירדן ורמת הגולן מסוריה כדי להציל את אזרחיה מהשמדה וכיליון.
הרצון הישראלי שלא לשלוט בשטחים ששוחררו הביא למצבים אבסורדיים שנמשכים עד ימינו אנו: כך למשל, מסרה ישראל את השליטה בהר הבית, המקום הקדוש ביותר ליהדות, לידי הוואקף הירדני.
העולם בלע בקלות מעוררת השתאות (או שלא, בהתחשב בהיסטוריה האירופאית בקשר לאימוץ עלילות אנטישמיות...) את הסיפור השקרי הזה, וגיבש לפיו את דעתו על אי-זכותה של המדינה היהודית להתקיים בנחלתו של העם היהודי.
למרבה הצער של אותם בוני הנרטיב, החלק החסר בפאזל השטני הזה היה סעיף הפגיעה הפיזית. במשך כמה עשורים הדוגמאות לפגיעה ממוסדת של יהודים בערבים בשל היותם ערבים פשוט לא היו קיימות. סיפורי העלילות המומצאים, החל ב"טבח דיר יאסין" מ-1948 וכלה בפרשת מוחמד א-דורה מ-2002, הוכחו כשקריים ללא קושי מיוחד. מן הצד השני, מקרים מצערים אמיתיים כמו טבח כפר-קאסם זכו לטיפול חמור בידי רשויות החוק ועל המעורבים נגזרו שנים בכלא.
עיקר המאמץ של הגורמים הפרו-"פלסטיניים" בשנים האחרונות הוא להוכיח, כביכול, שרשויות המדינה מעודדות את הפגיעה בערבים.
אני מזמין אתכם, הקוראים, לניסוי קטן ומעניין; תכנסו לדפי הפייסבוק של עמותות השמאל הרדיקלי (בצלם, יש דין, ושאר מרעין בישין) ותבדקו את הפוסטים שלהם שעוסקים באלימות מצד יהודים. אני יכול להבטיח לכם שברבים מהם תמצאו טענות כגון זו: "אלימות זו אינה יוזמה פרטית של מתנחלים אלא אלימות שנעשית בשליחות המדינה" (מדף הפייסבוק של בצלם, 12.12.2021). זה חלק מהניסיון לצייר את מדינת ישראל כמדינה אלימה וכוחנית.
העובדה שתת-מזכירת המדינה של ארצות הברית "התעניינה באלימות המתנחלים" מעידה על הדרך שבה העניין נתפס בעיני העולם, שהרי מדינות אינן מתערבות בפשיעה פלילית בתוך מדינות אחרות. המצב שונה בתכלית כאשר המדינה האחרת מגבה ותומכת בפשיעה – שאז נוהגות מדינות הרואות את עצמן כ'שופט של העולם' (כמו ארצות הברית) להתערב.
וכאן אני חוזר לבר לב. הדבר המרתיח ביותר בציוץ המזוויע הזה, הוא שבמקום להבהיר היטב שמדובר בתופעה שולית שמטופלת בחומרה, שר בממשלת ישראל מספק בשמחה את העט והנייר לאותם אנשים שישתמשו בהם כדי להפוך את ישראל לשטן עלי אדמות.
יש הרבה דרכים לטפל באלימות, שאגב נופחה הרבה מעבר לפרופורציות האמיתיות שלה, אבל אף אחת מהן לא כוללת שיתוף פעולה עם הניסיון לשלול את הלגיטימציה המוסרית של המדינה שאמורה לטפל באלימות הזו.
אביחי יורב הוא מראשי תנועת ייעוד