אברהם אליצור
אברהם אליצור צילום: באדיבות המצלם

שלשום הגעתי הביתה בערב. שלושת ילדיי כבר היו מפוז'מים, ועל פניו של האמצעי נמתחה שריטה ארוכה שהתחילה במרכז האף והגיעה עד המצח.

"בניה, מה קרה לך?" הזדעזעתי.

"זה אביחי עשה לי", דיווח הילד בחיוך מלא שיניים. "הוא רצה להיות חזן, אבל הגננת ביקשה ממני, אז הוא דחף אותי".

"אל תדאג לו", הזדרזה אשתי להרגיע, כשראתה את הבעתי המזועזעת. "הוא לא פראייר... למי אתה מתקשר, לגננת?"

"לגננת?" גיחכתי ולחצתי על השם הראשון באנשי הקשר. "מה יש לגננת לעשות בהקשר הזה, להגיד לילד 'נו נו נו'? אני מתקשר לגורמים המוסמכים".

כעבור רגע ענה לי קול נשי נעים: "גוד מורנינג".

"גוד מורנינג", חישבתי בזריזות את הפרשי השעות. "הגעתי לתת-מזכירת המדינה האמריקאית ויקטוריה נולנד?"

"מדברת", אמרה ויקטוריה.

"אהלן. מדבר אברהם. אני תושב בית אל..."

"אני בדיוק נכנסת לפגישה חשובה מאוד בקונגרס", אמרה תת-המזכירה של ידידתנו הגדולה ביותר. "אז אולי אפשר..."

"אז אני אקצר", מיהרתי להבהיר. "רק רציתי לדווח לך על מקרה חמור מאוד של אלימות מתנחלים".

היה שקט קל מהצד השני של הקו. "אין צורך לקצר, מיסטר אברהם", אמרה ויקטוריה. "יש לי זמן. ספר בבקשה את כל תיאור המאורעות".

עשיתי כמצוותה. הדגשתי שהאירוע התרחש על רקע דתי, אפשר אפילו לומר שהמתנחל המדובר הפריע לפולחן הדתי של הצד הנפגע, כי תחושת הבטן שלי אמרה שאין כמו אמריקאית כדי להזדעזע מהאירוע. הגברת נולנד הקשיבה לי בכובד ראש, ואמרה שתעביר את המידע לגורמים הרלוונטיים בהקדם.

סיימנו את השיחה בהבטחה לשמור על קשר. נולנד מיהרה לפגישת הקונגרס, ואני פניתי לצחצח לילדים את השיניים. בדיוק כשסיימנו נכנסה למכשיר שלי שיחה חדשה ממספר מקומי בלתי מוכר.

"ערב טוב", אמרתי.

השר עמר בר לב היה על הקו. הוא נפגע מעט מכך שאני עוקף סמכויות ומדבר עם הגורמים האמריקאיים מעל הראש שלו. מיהרתי ליישב את דעתו, והוא מצידו הבטיח שמשרדו לא מקל ראש באירוע, ושהנושא יטופל בחומרה האפשרית.

הגורם התקשורתי הראשון שהתקשר היה דווקא מהניו יורק טיימס. הכתב התעניין האם האירוע התרחש בגדה המערבית. הסתכלתי מהחלון המזרחי של הבית ולא ראיתי שום ים, אבל ליתר ביטחון אמרתי שכמובן, והבעתי חשש שהשריטה הזו תגרום למתיחות במזרח התיכון.

יום המחרת היה עמוס טלפונים וגינויים. יו"ר האיחוד האירופי אורסולה פון דר ליין התקשרה, ואמרה בגרמנית שארגונה רואה את עצמו לעצור כל פעולה נפשעת של המתנחלים. לינדה תומאס-גרינפילד, שגרירת ארה"ב באו"ם, שלחה לי הודעה אישית שהיא תעשה הכול כדי לעצור את האלימות. שלושה עיתונים נחשבים בבירות אירופה הקדישו את מאמר המערכת שלהם לעניין. גם איזו אראלה אחת ממפעל פיס כזה או אחר התקשרה, אבל כשהבנתי שזו שיחה שלא קשורה בשום צורה ליציבות המזרח התיכון ניתקתי לה בפנים.

הפרחים מביידן הגיעו לפנות ערב עם שליח. "משפחת אליצור היקרה", כתב הנשיא הידידותי, "אני מחזק את ידיכם כנגד האלימות. לא נשקוט ולא ננוח עד שנביא שלום למזרח התיכון". הוא הוסיף גם סמיילי מפריח נשיקה.

"לא יודע איך אתם לא מפחדים לגור כאן", העיר השליח לפני שעלה על האופנוע, "נכנסתי לאיזה כפר בטעות בדרך וזרקו עלי אבנים, פחד א-להים".

התכוונתי לענות לו, אבל הפלאפון שלי בדיוק בישר על שיחה נכנסת מאגף החוץ של האיחוד האירופי, אז נופפתי לו לשלום.

בערב גיליתי שנגמר לנו החלב. מסתבר שזה יכול להיות אפילו ללוחמי צדק וכוכבי תקשורת אמיצים. לא התעצלתי ולא הסתחררתי מהפרסום, וכאחד האדם עליתי למכולת, בתקווה שיש להם עודף משטרות של מאה יורו. בתור לקופה הרגשתי טפיחה ידידותית עזה על הגב.

"מה קורה?" שאל מישהו בקול. הסתובבתי. זה היה נחמיה, אביו החוקי של אביחי מהגן של בניה.

שלום עושים עם אויבים, כידוע, ועל כן גייסתי את כל יכולת הנימוס שלי ואמרתי: "ערב טוב. מה נשמע?"

"בסדר", אמר אבא של אביחי. "אין חדש, אתה יודע".

"מה שלום המשפחה, מה שלום אביחי החמוד?" המשכתי בטון תמים ככל יכולתי.

"הכול טוב. האמת שאביחי חזר אתמול מהגן עם נשיכות בשתי הלחיים", גיחך אבא של אביחי. "רב עם איזה ילד מי יהיה חזן או משהו, האמת שלא התעמקתי".

"נשיכות?" חזרתי אחריו בשקט.

"בשתי הלחיים", אישר האב ופנה להעמיס את המוצרים על העגלה.

"שיהיה בריא הילד", סיכמתי. "העיקר שיש סימטריה".