שנינו יחד
רגע אחרי שמלחמת יוסף ואחיו הסתיימה בפיוס, הנה סיפור אמיתי על מלחמת אחים קטנה שהתרחשה בנתניה ופיוס נדיר בסופה. שמעתי מבנה של גיבורת הסיפור וחולק איתכם בהסכמתו את הקסם הזה:
הם היו חמישה אחים שהגיעו לגיל מופלג. שניים מהם, אח ואחות, לא מדברים זה עם זה כבר כמה שנים. על מה ולמה? קשה לומר. כדרכן של מלחמות גדולות - איש לא זוכר איך זה התחיל. אולי כסף, אולי עלבון, אולי מילה לא במקום, אולי אחד השקיע לטעמו בקשר הרבה יותר מהאחר. אולי זה היה בדיוק הפוך. אל תטרחו לברר, כאמור איש ממילא אינו זוכר. הימים חולפים, השנים עוברות, ורק האיבה נשארת יציבה. ועוד שנה, ועוד. ואין שלום, ואין אחווה.
ושניהם כבר לא צעירים, איך לומר. האחות בת תשעים וחמש והאח בן תשעים. ולאחים האחרים מתהפכת הבטן. אבל כל הדרכים השגרתיות חסומות, וכל השכנועים עלו בתוהו:
"אולי תדברו כבר?" ניסו האחים.
"לא".
"אבל מה קרה שככה?"
"לא משנה".
"את חייבת לדבר איתו".
"בשום אופן".
"אולי תתנצלי ודי?"
"אני?! זו לא אני שצריכה להתנצל".
"אולי תסלחי וזהו?"
"שקודם יתנצל".
"על מה? את זוכרת על מה?"
"הוא יודע".
"הוא אומר שהוא לא יודע".
"נו, את רואה מה זה, הוא אפילו לא יודע!"
ואצל האח הטונים לוחמניים לא פחות, ואותה המנגינה בדיוק:
"אולי תדבר אתה איתה? תתקשר. היא הגדולה".
"זו בדיוק הבעיה. אם לא הייתה הגדולה, לא הייתה מרשה ככה לעצמה".
"מרשה מה?"
"היא יודעת".
"אומרת שאתה יודע".
"נו, בבקשה".
"אולי פשוט תדברו?"
"בחיים לא".
"לא כדאי לדבר ככה בגילנו. אולי תתנצל וזהו, לפני שחלילה יהיה מאוחר?"
"על גופתי".
וככה שנים. עד שהבריק לאחות הצעירה רעיון. אומנם בת שמונים ושש האחות הצעירה, אבל חושבת במהירות ומחוץ לקופסה. שני אחיה המסוכסכים מרותקים לכיסאות גלגלים ומטופלים על ידי מטפלים שסועדים אותם יומם ולילה. ביום שישי פנתה למטפלת של האחות הגדולה: "מחר, בשבת, בארבע אחר הצהריים, תורידי את אחותי במעלית ותיקחי אותה לגינה הציבורית. את רואה שם את העץ הגדול?" הראתה לה מחלון הבית, "שם מתחת לעץ את משאירה אותה והולכת. חוזרת בחמש".
"אבל גיברת לא להישאר לבד", נבהלה המטפלת.
"מחר בארבע הגברת נשארת לבד שעה אחת", התעקשה האחות הצעירה, ובשטר של מאה שקלים השלימה את מה שלא הסבירו המילים, והוסיפה: "זה סוד".
במאה שקלים נוספים הסבירה גם למטפל של האח בן התשעים. "מחר, ארבע, מתחת לעץ הגדול. ליד האישה בכיסא הגלגלים שתהיה שם לבדה. פנים אל פנים. תלך. אחרי שעה תחזור".
וכך היה. הם נשארו זה מול זו בכיסאות גלגלים, באין יכולת לברוח לשום מקום. אחותם המפייסת צופה מרחוק. הם שתקו, ושתקו, ועוד קצת שתקו, עד שדיברו קצת ועוד קצת ודיברו ודיברו. ופנים זועפות התחילו להתעגל, וקמטים שנחרשו בזעם הצמיחו חמלה, עד שדיברו שעה ארוכה. גם אחרי שחזרו המטפלים, בחמש בדיוק, הם המשיכו לדבר. הרבה שנים היה להשלים.
שנתיים אחר כך נפטר האח מן העולם, אחותו הפליגה עד גיל מאה ואחת. נפרדו בשלום. והאחות המפייסת? בת תשעים וחמש, עדיין צעירה, בבריאות ובשמחה, בלי עין הרע.
הבן המועדף
רגע לפני שעוברים מבראשית לשמות, רק לזכור את הנורית האדומה שהבהבו לנו חז"ל: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י, ב). אולי חשבנו שהעדפת יוסף הייתה בוטה ובולטת, כתונת פסים לגופו של הבן המועדף ובגד פשוט וחלק לשאר אחיו, אבל זה לא היה כך. "משקל שני סלעים מילת", חוט משי סביב הזרוע, מסביר רש"י, זה כל הסיפור.
אבל הסיפור הזה גדול מאוד, כי אהבת הורים היא המשאב היקר ביותר בעולם וקשה למצוא לו תחליף. כל הקנאות הקטנות והגדולות יושבות על זה בדיוק. כל סכסוכי הצוואות הם לכאורה על כסף, אבל הם באמת על אהבת ההורים. וכשהמשאב הזה מחולק בצורה לא שוויונית, הכול יוצא משליטה. כך מאז ומעולם. וצריך להיזהר, לא להעדיף בלב ולא להעדיף בדיבור או במעשה. לאהוב כל אחד כאילו הוא בן יחיד. בלי תנאים. תמיד.
המלחמות
פתאום חשבתי שזה הסיפור של כל המלחמות בעולם. שכולנו בניו של ריבונו של עולם, ילדים של אותו אבא, וכל המאבקים על אדמה, כבוד ומשאבים – הם בסוף מלחמות אחים וקנאה על אהבת האב. והאנטישמיות הזאת? כי עשה לנו אבינו כתונת פסים.
בסוף הראשית
כשנגמר החומש הזה אני מרגיש כמו ילד שנתלש מגן הילדים ומכניסים אותו בכוח לבית הספר. אפשר עוד קצת? רק קצת.
לתגובות:liorangelman@gmail.com