צהריים. אישה צרפתייה נכנסת למרפאה עם בנה. היא מתיישבת בספסל ההמתנה ומחכה. אדם אחד לפניה, או שניים, או שלושה.
הדקות עוברות והיא ממשיכה להמתין. הילד שלה מתחיל לאבד סבלנות, היא מבקשת ממנו בצרפתית שיתנהג יפה, שישב, שלא יפריע.
היא מושכת את התיק שלה על ברכיה, פותחת את הרוכסן ומוציאה מתוכו חוברת קומיקס מלאת צבעים ודמויות. היא לא יודעת שבהמשך הספסל יושב ילד בן 11, כהה עיניים ושיער, שתשומת ליבו מוסחת אל הרגע הזה, אל הדפים הצבעוניים בידה, שצופן של שפה לא מוכרת מונח בתוכם. היא לא יודעת שהרגע הזה ישנה את חייו.
את אותו ילד אני מראיינת שנים אחרי. בוקר, המחשב שלי פתוח בשיחת זום. על המסך אני רואה אותו, ומאחוריו חדר צר ומואר שהיה פעם מרפסת ובמשך השנים נסגר והפך למקום יצירה ודמיון ואיור.
רוצים גם אתם ליהנות מהקומיקסים של שי' צ'רקה?
התנגשות חזותית
את שי צ'רקה לא צריך להציג. גם מי שלא אמון על הפרטים הטכניים של חייו (בן 54, גר בצופים, נשוי, אב לארבעה וסב לשלושה נכדים) יודע לזהות את בבא, את צ'ארטר או את מוקצה הכלב, ואם לא את אלה – אז בוודאי את החתימה האופיינית לו מתחת לקריקטורות הפוליטיות: עם הקו"ף שיורדת שמאלה באלכסון, כמו מגלשה.
"ציירתי מגיל צעיר מאוד", מספר צ'רקה, "כבר בגן היה ידוע ששי מצייר אנשים 'אמיתיים', זאת אומרת: יותר מעיגול לפנים, קו לאף ושתי נקודות לעיניים... בטלוויזיה היה אז ערוץ אחד, וביום רביעי הקרינו את 'העולם המופלא של וולט דיסני', זו הייתה שעת קודש בשבילי. גם לקריקטורות פוליטיות התחברתי בגיל מאוד מוקדם".
פוליטיות? אני קוטעת אותו, מופתעת.
"כן, מאותה סיבה שהתחברתי לסרטים של דיסני. הנושאים היו שונים, אבל הם דיברו באותה שפה. גדלתי בבית מאוד פוליטי. עברתי את מלחמת יום כיפור עם דוד שנהרג במלחמה. פתאום כשראיתי קריקטורה בעיתון הבנתי שהעולם המאויר הזה יכול לדבר על נושאים שנוגעים לנו וקריטיים לחיים שלנו כאן".
דווקא קומיקס הוא לא אהב באותה תקופה. "היה מעט מאוד קומיקס בארץ, ומה שנתקלתי בו היה קומיקס גיבורי־על או מערבונים שהגיעו מאיטליה. זה היה מצויר באופן שלא דיבר אליי, עם דמויות שלא מספיק מאופיינות. חשבתי שקומיקס נמצא מחוץ לתחום העניין שלי".
כל זה היה נכון עד אותו אחר צהריים גורלי במרפאה, כשאם צרפתייה הוציאה לבנה חוברת קומיקס מהתיק. "הקריקטוריסטיוּת של הדמויות שבתה אותי. ממה שהכרתי מאנציקלופדיית 'תרבות' היה נראה לי שמדובר בשני ברברים. זיהיתי גם את קלאופטרה ואת יוליוס קיסר, והבנתי שחוץ מסגנון האיור שאהבתי, הקומיקס גם מדבר על תקופה שמאוד מעניינת אותי".
הימים הם ימי טרום האינטרנט. העולם, שכיום מרגיש לנו כמו כפר גלובלי קטן, היה אז גדול ומסתורי ובלתי מושג. מה עושה ילד שראה דבר שמושך את הנפש שלו אבל הוא אפילו לא יודע את שמו?
"כשהגעתי הביתה לקחתי מייד דף ועיפרון וציירתי את הדמות ששבתה את ליבי כדי שלא תישכח. אמרתי לעצמי שכשאגדל אסע לצ
רפת ושם אמצא את הקומיקס הזה".
להצטרפות לאותיות וילדים לחצו כאן
שי הקטן לא היה צריך לחכות עד שיגדל. כבר שנה לאחר מכן, בין דפי עיתון, נתקל בפרסומת לספר קומיקס מתורגם שהגיע לארץ. הוא הביט על הדמות המאוירת וזיהה אותה מייד. עכשיו הוא ידע את שמה: אסטריקס.
למרות שצ'רקה צייר ללא הפסקה, הוא בכלל רצה להיות היסטוריון כשיהיה גדול. "חשבתי שאם אעסוק באיור כמקצוע – יהיה לי בוס שיגיד לי מה לצייר ואצטרך להיות ממושמע בציור. לא רציתי לוותר על החירות שלי". זו גם הסיבה שהוא מעולם לא הלך לחוג ציור. יותר מדויק: הוא הלך פעם אחת והבין שזה לא בשבילו. באותו מפגש בודד בחוג לציור המורה הניחה מולו ענף וביקשה ממנו לצייר אותו, וזה היה נראה לו... משעמם. אך אז עלה במוחו רעיון שהלהיב אותו: הוא צייר במהירות את הענף עם היד של רומולוס, המייסד של רומא, ועל הענף הזה צייר את כלי הנשק של אקרון, האויב שהוא ניצח בקרב. ובעצם, דרך ציור הענף הוא סיפר סיפור – את מסע הניצחון הראשון של רומולוס. האקט החתרני הזה לא מצא חן בעיני המורה, וצ'רקה הבין שהוא לא מסכים יותר שיגידו לו מה לצייר, ושאיור בפני עצמו לא תמיד מעניין אותו, ומה שהוא מחפש זה סיפור. ומה משלב איור עם סיפור? התשובה ברורה: קומיקס.
מונית ספיישל לקומיקס
העבודה הראשונה של צ'רקה פורסמה בשער האחורי של עיתון הילדים "פילון" כשהיה בן 14. בפינה זו הוא אייר סיטואציות של ילד בחופש הגדול. למרות שהאיור הבא כבר היה מוכן – מערכת העיתון החליטה שלא להמשיך להעסיק אותו.
"היה להם דיון סביב השאלה המוסרית בהעסקת ילד, מה גם שלא קיבלתי שכר על העבודה. אני לא מקבל את זה, אני חושב שעיתון ילדים הוא מקום מצוין לתת לילדים להתבטא. טוב בעיניי שבעיתון 'אותיות וילדים' נותנים במה לכתבים צעירים".
פרסום נוסף הגיע כשהיה בכיתה י"א, בעיתון נוער דתי חדש שנוסד ושמו "נעורים". העיתון לא החזיק מעמד ודעך לאחר קצת פחות משנה, אך במשך 11 גיליונות צ'רקה פרסם בו מדור ושמו "קשקושיי", שבו אייר קריקטורות על ההווי של ישיבה תיכונית. אז גילה צ'רקה שבניגוד למה שחשב כשהיה צעיר יותר – הוא יכול לפתח קריירה כמאייר עצמאי, שלא נתון להוראות מלמעלה.
לאחר מכן הוא פרסם במקומות נוספים, כמו עיתון "במחנה" כחלק מהשירות הצבאי, ובתום השירות שלח למאיר עוזיאל סדרת קריקטורות של יונֵי שלום. עוזיאל אהב אותן ופרסם עמוד שלם שלהן במדור "שיפודים" בעיתון "מעריב".
אך הקריירה של צ'רקה באיור המריאה דווקא ממפגש אחד לא רשמי עם אורי אורבך.
"התחלתי ללמוד בישיבת ההסדר בקריית שמונה מייד לאחר הפרסום ב'מעריב', כך שכולם בישיבה ידעו שאני מצייר. יום אחד, כשהייתי בשיעור א', הגיע לביקור בוגר הישיבה, אורי אורבך. אורי כתב אז ב'נקודה', היה לו שם מדור סאטירי ששמו 'פסיק'. הרב צפניה דרורי חשב שכדאי שנכיר אחד את השני והוא קרא לי לפגוש אותו. אורי בא אל החדר שלי בישיבה והראיתי לו כל מיני ציורים. כבר במקום הוא הציע לי להתחיל לאייר למדור שלו".
עיתון "אותיות" חגג לאחרונה 800 גיליונות ו־34 שנים להיווסדו, ואתה היית שם מההתחלה. איך הגעת לעיתון?
"האמת היא שהייתי שם עוד לפני ההתחלה, כשהעיתון היה רק רעיון. יום אחד אורי התקשר ואמר שהוא הולך להקים עיתון ילדים דתי והוא רוצה שאני אהיה בפנים. היה לי שם מדור קבוע ואיירתי את הלוגו של העיתון ואת הלוגואים של כל המדורים, שהיו מורכבים מילדים קטנים שמחופשים למשהו שקשור למדור. לאחר כמה זמן אורי פנה אליי וביקש שאתחיל לחשוב על קומיקס. זה הלחיץ אותי לקחת על עצמי התחייבות כזו של קומיקס פעם בשבוע".
ובכל זאת, צ'רקה חשב על רעיון לסיפור, והרעיון הגיע: יוני המכבי הקטן, ילד לא חזק במיוחד שמאוד רוצה להילחם עם המכבים. ליוני יש כישרון מיוחד: הוא יודע לדבר עם חיות, וכך הוא מצליח לגייס חיות – כל חיה עם המאפיינים שלה, כדי להילחם ביוונים.
"הייתי עדיין חסר ביטחון כשציירתי את הקומיקס הזה והלחיץ אותי לצייר עמוד שלם, אז ציירתי כל ציור בנפרד, ובסוף גזרתי והדבקתי אותם אחד ליד השני".
צ'רקה עדיין למד באותה תקופה בקריית שמונה, משרדי עיתון "אותיות" היו ממוקמים בירושלים, והימים, עדיין, ימי טרום אינטרנט ודואר אלקטרוני. פעם בשבוע נשלחה מונית "אביב" מקריית שמונה לירושלים ובתוכה מעטפה ובה שני קרטונים קשיחים שצ'רקה היה אוסף במהלך השבוע וגוזר אותם לגודל של מעטפה, ובין הקרטונים היו יושבים איורים של צ'רקה שהיו עושים את כל הדרך הארוכה ישובים אחר כבוד במושב האחורי של המונית. בזמן שצ'רקה היה מניח קווים על הדף בשביל המדור הבא, המונית הייתה מניחה קווים בלתי נראים על הכבישים המחברים בין קריית שמונה לירושלים. שבוע אחר שבוע אחר שבוע.
ואז הגיע הדואר האלקטרוני והכול הפך להיות נגיש יותר, קל יותר ו... הרבה פחות רומנטי.
"עד היום אני לא יודע איפה נמצאים כל האיורים האוריגינלים".
מישהו שומר אותם בסתר והולך לעשות עליהם קופה מתישהו.
צ'רקה צוחק. "כן, ייתכן".
נרשמים לאותיות וילדים ונהנים מתוכן איכותי ועשיר לילדים
חיים בתוך סיפור
השנים עוברות, ולצד הקריקטורות הפוליטיות שהוא מפרסם מדי שבוע, הולכת וגדלה גם רשימת דמויות הקומיקס פרי דמיונו ועטו: בבא, דמות האנטי־גיבור מימי חורבן בית שני שזכה לפופולריות רבה במגזר ועד היום פרקים חדשים שלו מתפרסמים בעיתון "אותיות וילדים", מוקצה הכלב (בשיתוף עם אורי אורבך), יהוצפן א', צ'ארטר מ"לצאת מהקווים", אדם ג'מוס ועוד ועוד.
בכל פעם כשאני שואלת או מזכירה אחת מדמויות הקומיקס שלו, צ'רקה מסתכל שמאלה ומעלה, והמבט שלו משוטט על משהו שנמצא מעבר לפריים. אני משערת שמשמאלו, באותה נקודה עיוורת של מצלמת המחשב, עומדת ספרייה ובה ספריו ויצירותיו, אבל בשבילי המבט האלכסוני הזה הופך לדימוי לאופן שבו דמויות מאכלסות את חייו של יוצרן. צד אחד בהן מתגלה לקהל ויוצא לאור על גבי ספרים ועיתונים, אבל צד אחר יישאר לנצח של היוצר בלבד.
מכל הדמויות שיצרת, האם יש דמות שאתה מתחבר אליה במיוחד?
"לרוב גיבורי הקומיקס שלי אני מתחבר, כי אני קצת חי דרכם, לפחות לתקופה שאני מאייר אותם. עם בבא יש לי מטראז' ארוך מאוד, ולכן הקשר איתו מיוחד. יש לי קשר מיוחד גם לצ'ארטר, כי החיים שלו מאוד קרובים לחיים שלי. יש לנו לא מעט משותף".
האם העבודה שלך כמאייר, קומיקסאי, קריקטוריסט משפיעה על האופן שבו אתה חווה את העולם? האם כשאתה פוגש אנשים המוח שלך מתרגם אותם אוטומטית לקריקטורות?
"זו שאלה של ביצה ותרנגולת, מה גרם למה. אני חושב שהעיסוק שלי גורם לי לזהות את הסיפור שבתוך הסיטואציה. כולנו חיים כל הזמן בתוך סיפור, אבל לא כולם מודעים לזה שקורה סביבם סיפור בכל רגע. אני חושב שהחיים של מי שלא מודע פחות מעניינים, כי הוא לא רואה את הסיפור שקורה סביבו כסיטואציה מתוך סיטקום או איזה רומן. יכול להיות שמראש יש בי התכונה הזו של לראות את הסיפורים שסביבי, ובטוח שאני מאומן יותר בגלל שאני הופך דברים כאלה לקומיקס. בנוסף, יש גם פענוח של ממה מורכבים פרצופים של אנשים, אילו קווים ואילו צורות יוצרים אותם. זה קורה לי יותר כשאני נזכר בהם, כשאני מעלה אותם בדמיון, ובדרך כלל לא בזמן מפגש אחד על אחד. יש אנשים שמאוד מאופיינים באופן מסוים ומייד מתחשק לי לצייר אותם. הרבה פעמים אני לוקח אותם לקומיקסים שלי כדמויות משנה בלי שהם ידעו. אם ישאלו אני אכחיש לגמרי".
עולם הקומיקס הישראלי עבר שינוי משמעותי מאותה תקופה שבה היה אפשר למצוא רק חוברות קומיקס של גיבורי־על. כיום יש ספרי קומיקס רבים בכל המגזרים, ספרי מופת עוברים המרה לקומיקס (כמו סדרת "שי ועגנון" של צ'רקה, שבה הוא הופך סיפורים של ש"י עגנון לקומיקס, וכן ספרים כמו אנה פרנק, אן שרלי ועוד), ובעיקר: המו"לים יודעים שספרי קומיקס הם מוצר שמוכר.
לצד הילדים השמחים והמו"לים השמחים לא פחות, ישנם הורים שמוטרדים מכך שהילד שלהם קורא ספרים עם הרבה איורים ומעט טקסט.
מה תגיד להורים שמוטרדים מכך שהילד שלהם קורא הרבה ספרי קומיקס?
"אני אגיד להם שחשוב שיעודדו את הילדים שלהם לקרוא גם ספרים שהם אך ורק טקסט, אך צריך לברור ספרים לפי התוכן שלהם ולא לפי המדיום. יש ספרים עם הרבה טקסט, אך שטוחים ורדודים, ויש ספרי קומיקס עם איורים מלאי עומק. זה נכון שספר רגיל גורם לקורא לדמיין יותר, אבל גם קומיקס מפתח את המוח. בקריאת קומיקס נדרש שילוב בין העולם של המידע המצויר למידע שמגיע בצורה של שפה, השילוב ביניהם יוצר קשרים במוח ועל זה האינטליגנציה שלנו בנויה, על עוד ועוד קשרים במוח וחיבור בין אזורים שונים. אני חושב שקומיקס עשוי משפה מאוד מפתחת".
שי צ'רקה, נדב נוה, עדי דוד וכותבים נוספים מחכים לכם באותיות וילדים