אלי דימנטמן, אחיו של יהודה דימנטמן הי"ד, מתייחס ללכידתם של המחבלים שביצעו את הרצח של אחיו, להנצחה הראוי לאחיו ולמורשת אותה מבקשת המשפחה להותיר אחרי הרצח.

"הייתה תחושה מסוימת של הקלה, במיוחד מאחר ולאחר הרצח לחוליה לא היה כבר מה להפסיד וקיימת סבירות גבוהה שהיא תרצח מישהו אחר ותגרום למשפחה שכולה נוספת".

לזאת מוסיף אלי ומדגיש כי עבור המשפחה התשובה האמתית היא בנייה שתבהיר לפלשתינים שמעשי רצח אינם מובילים לנסיגה אלא להיפך. "לכן אנחנו רוצים שהתשובה תהיה בניה ולא הרס", אומר אלי הקורא בראש ובראשונה לצבא שלא למנוע את הנוכחות היהודית בחומש, "שיאבטח את הישיבה ואת הציר שמוביל לישיבה, ציר שנמצא בשטח C בשליטה ישראלית מלאה".

להערכתו אם ממשלת ישראל תרצה בכך מהלך שכזה יהיה בהחלט אפשרי. בהתייחס לסבורים שאין מקום לנוכחות ישראלית במקום מסוכן, אומר אלי כי ליהודה היה ברור שהמקום מסוכן אך הוא האמין בדרכו כחלוץ, כשם שמקימי המדינה בשנותיה הראשונות נהגו, וכשם שההתיישבות ביהודה ושומרון בשנותיה הראשונות נהגה. "זו כנראה הדרך היחידה לצערינו להוסיף עוד בנייה בארץ ישראל".

על יהודה מספר אלי: "אחי הצעיר היה ילד מאוד צבעוני ושמח. היינו נפגשים הרבה ובכל מפגש משפחתי הילדים שמחו לראות שהוא מגיע. זו דמות של בחור מאוד רציני אבל מצד שני לא מסתכל על מה חושבים עליו, חבר, האח הכי קטן על כל המשתמע מכך".

על דרכי הנצחה המשפחה עדיין לא חושבת. זמן לכך יהיה, מעריך אלי, אחרי השבעה. לפי שעה חשובה למשפחה העלייה בצעדה לחומש מיד אחרי השבעה "על מנת לבשר שאנחנו לא מוכנים לשום פגיעה במקום ודמו של יהודה לא נשפך לשווא".