בערב שבת הלכתי עם הילדים לתפילה. בדרך כלל אני דואגת שילווה את בן ה-10, חבר של אמא, אבא של חבר או בן משפחה. לעיתים אלו רק הילדים ואני, וכבר אין לי פנים לבקש שמישהו יהיה שם במקומי.
שאלתי את הפשוש אם מוכן לשבת בבית כנסת באזור הגברים צמוד למחיצת עזרת הנשים ואהיה מאחוריו. הוא הרגיש לא בנוח, לא התעקשתי ונכנסנו יחד בטבעיות לעזרת נשים.
שמתי לנו כסאות צמוד למחיצת הגברים בצד העזרה, כדי שלא להפריע לשאר המתפללות בזמן התפילה.
אישה מתוקה הבינה את המצב, פינתה לנו את המקום בשקט והתיישבה במקום אחר.
התביישתי לרגע וניגשתי אליה לבקש סליחה אם הפרעתי. היא השיבה "הכל בסדר" בנעימות ונתנה הרגשה טובה, התרגשתי. הלכתי להביא סידורים והזכרתי לעצמי שאני אמא לילדים, זה החיים שלנו ואין מה להתנצל על המציאות.
התחלנו בתפילה המרגשת, הבן שלי מתרגש מתפילות ודברי תורה, לילה לפני ישב בשיעור על כיבוד הורים לע"נ אבי מורי ז"ל והקשיב 3 שעות בהתלהבות בלי שום הסחת דעת.
אחרי כמה דקות שהתפללנו שם בצד, ביקשה אישה לשבת במקומנו, למיטב ידיעתי אין סידור ישיבה שם בתפילה. עניתי בשמחה, הקמתי את הפשוש הקטן שישב עלי והמשכנו בתפילה.
אחרי רגע היא פנתה לפשוש הגדול ובטון ביקורתי שאלה: "למה אתה יושב פה ולא נמצא בגברים?". עכשיו תעצרו רגע, אמא ו-2 ילדים, בן 10 ובן 6 בצד עזרת נשים, זה לא מחזה שגרתי בערב שבת בבית כנסת.
אני גם לא מובילת מניינים שוויוניים או פמיניסטית. אם הגענו עד לכאן, אפשר להניח שיש פה מורכבות והילד כבר עם תחושת שונות, או חוסר שייכות, אז להוסיף לזה?
הבן המתוק שלי לא ענה, רק הניח יד על העיניים והוריד מבט אל המחיצה. ראיתי איך כל ההתרגשות יורדת לו מהפנים, הסתכלתי עליו, מתאפקת לא לבכות, קראתי לו בקול, הורדתי את המסיכה ואמרתי עם חיוך גדול: "הכל בסדר, הכל ממש בסדר, אני אוהבת אותך".
קמתי מהכסא, חיבקתי אותו ונישקתי תוך כדי בכי ותפילה. איזה מסע, ה', תודה. שוב הזכרתי לעצמי את מה שמדריכת ההורים אומרת - שאני עושה ככל יכולתי ואני אמא טובה דיה.
אחרי קבלת שבת ודבר תורה של הרב, יצאנו מבית הכנסת ושאלתי אותו, ילד שמתרגש מתפילות ולא רוצה שהם יגמרו. איך היה לך? הוא ענה: "איזו תפילה ארוכה! הם מתעכבים שם על כל מילה שעה".
בבוקר, חבר ואחיו מהתלמוד תורה הגיעו מוקדם לאסוף אותנו לתפילה. אמרתי לעצמי, אם לא חבר שלי או אבא של, או בן משפחה. גם חבר של הילד יכול לעזור בעת צרה.
כבר כשניגשתי לגבאי הוא אמר שהם יכולים לשבת בכל מקום שהם רוצים. הם התמקמו ועליתי לבהות עם נשים אחרות בפלא הזה: 4 ילדים יושבים יחד בשורה באזור גברים זרים, ואישה אחת מסתכלת עליהם מלמעלה מתפללים.
המניין התרגש מחבורת ילדים מלאי כוונה בתפילה ללא מבוגר, גוללים ספר תורה, שרים אנעים זמירות. התפילה הגיעה עד לכסא הכבוד, לא פחות. ואישה אחת בעזרה, היתה רוצה לשבת לידם או לתת למציאות הזאת להיות פחות מורכבת גם בשבילם.
שאלתי את בן ה-10 איך היתה התפילה בבוקר הוא השיב לי: "היה ממש כיף להתפלל שם. איזה בית כנסת נפלא". באותו רגע שנינו הבנו שאנחנו לא נשנה את העולם, אלא רק את המשקפיים שלנו.