איה קרמרמן
איה קרמרמן צילום: יעל אילן

כל מי שאי פעם קרא את הטורים שלי מכיר את דעותיי על הזכות להיות אמא. מאז שאני אמא, וככל שהפז"ם האימהי ממשיך לדפוק, אני יותר ויותר מעריכה נשים, או ליתר דיוק - אימהות. לאימהות הלב הרחב ביותר עלי אדמות. האימהוּת שבנו פותחת צוהר של אהבה ודאגה, ולא רק לגוזלים שלנו. אמא יכולה לכאוב כאב של אמא אחרת כאילו היה כאבה, כי היא יודעת מה עובר עליה כשקורה משהו לילד שלה. אמא יכולה לשמוח בשמחתה של אמא אחרת. אמא יכולה להתפלל על ילד זר שזקוק לישועה מלב גדוש נתינה, כי היא יודעת מאיזה עומק אמא מתפללת. מכירים את התיאוריה שאומרת שגם הגלימה של סופרמן בעלת כוחות על-טבעיים בגלל עצם הקרבה שלה אליו? אני טוענת בהתאמה שגם לבגדים שלי יש תכונות וכוחות אימהיים.

בשבוע שעבר סיימנו את חומש האבות והאימהות. בקטנותי ותחת המגבלות הידועות שהן אני, אני משתדלת לאמץ קצת מכל אחד מגדולי העולם הללו וליישם באימהות שלי. אני מנסה להיות דוגמה לילדים לגמילות החסדים של אברהם אבינו. משתדלת להתפלל כמו לאה. להיות מגוננת כמו שרה. לראות את הכוחות של כל אחד מילדיי ולברך אותם שישתמשו בכוחות האלה, כמו יעקב אבינו. מעל הכול, אין ספק שאני בוכה כמו רחל. כשאני מברכת "שעשני כרצונו" אני מודה בכל בוקר מחדש על היותי כרצונו, אישה. על העובדה שזכיתי להיות שותפה של הבורא ולהיות בהיריון. על החוויה שלא תיאמן לגדל אדם בתוכי. על הלב שנולד לי כשנולדתי מחדש כאמא. על האהבה, המחשבה והנתינה שאני מרגישה כלפי הילדים שלי. ללא ספק, להיות אמא זה החלק הכי קשה והכי מדהים בחיי. אי לכך ובהתאם לכל אלו, מנקודת המבט הכה אימהית, אני יכולה לכתוב את הטור הזה.

הורות? "חוויה מיותרת"

לאחרונה נולד טרנד שמכפיש את המושג הורות. אחרי שכתשו בלעג את מוסד הנישואין, מישהו החליט שהגיעה העת להקריב עוד פרה קדושה - האימהות.

אימהות התחילו לומר את "האמת הלא מצונזרת" או את "האמת המכוערת" של מה זה אומר להיות אמא. הכביסות. העצבים. הריבים. הילדים שמשאירים נעליים בכל מקום. מדהים איך המציאות משתקפת בין שני קצוות של מטוטלת. מצד אחד של הסקאלה יש נשים שלא מעלות תמונה בלי פוטושופ, פילטר או עריכה. חלילה שמישהו יגלה שיש להן חצ'קון. רחמנא ליצלן שיבחינו שהבית שלהן לא מסודר וממותג. מצידה השני של אותה מטוטלת נשים משתפות תמונות נטולות פילטר של המציאות הפשוטה והלפעמים שוחקת של החיים. אנחנו כה רגילים לראות הכול דרך מסך, שאנחנו טועים לחשוב על המציאות כמכוערת ונדהמים לגלות שהיא לא תמיד פוטוגנית. אין צורך להוסיף שמה שלא פוטוגני אחת דינו להישאר על רצפת חדר העריכה ולהיות מנופה מהמרחב. כמה מגוחך הדבר הזה, לחשוב שמפעל חיים מסתכם בפריים מוצלח.

הטרנד ממשיך בדרכו, מקצין בעצת היצר הרע והופך להכפשות של ממש על האימהות. "זה לא מה שחשבתי שזה יהיה", "הסיוט התחיל כשהבנתי שאני לבד בחופשת לידה, בביטול של כל מי שהייתי עד עכשיו", "הלוואי שלא הייתי יולדת ילדים". אני מצטערת בשביל הנשים הללו. לא רק על הרגשות השליליים שיש להן בנוגע לחיים שאין מהם דרך חזרה. אני בצער בשבילן גם על ההחמצה האין-סופית של רגעי אושר קטנים שקיימים כשיש שמחה ורצון להיות אמא.

הסיפא של הטרנד הוא גל שמעלה על נס את האל-הורות. אל-הוריים, למי שהחמיץ, הם אנשים שאינם חפצים להפוך להורים. שמעתי מישהי שטוענת שזו חווית חיים מיותרת ולמה צריך לשעבד את הגוף, הכסף, הזמן והחופש לטובת גידול זאטוטים צמאי תענוגים וחסרי הכרת הטוב. המנטרה שחזרה על עצמה בכתבות שונות שקראתי היא ש״הגיע הזמן לדבר על משהו שמאוד לא במיינסטרים הישראלי. משהו שאנשים רבים חשים אותו אבל מפחדים להודות בו, בעיקר בארץ שלנו, מעודדת עד אובססיבית הילודה״.

בואו נהיה כנים. בינינו, אין זוג הורים שלא תהו מה היה חסר להם לפני שהינוקות הגיחו לעולם. בדרך כלל זה קורה בעודם מנסים לנמנם על הספה כשעדת ילדים, פרי חלציהם, מטילים אימה על קירות הבית ויושביו. אבל המחשבות האלה חולפות דקה אחרי שהלב מתרחב בחזרה כשאנחנו מציצים לחדרם כדי לראות אם הילדים נרדמו ומעמידים פני מלאך. בכל מקרה, האל-הוריים מכריזים שלא חסר להם כלום בחיים ושלא כל אחד נולד להיות הורה. לא כל אישה נולדה להיות אמא. בדרך כלל תמונות נפלאות ומעלות ריר של חופשות נטולות מעמסה מצורפות לשיח.

האמת היא שאני מעריכה את הכנות. כל אחד צריך לדעת את גבולות הגזרה שלו ואת היכולות שיש או אין לו. אני גם מאמינה שהם לחלוטין מאמינים בחוסר היכולת שלהם להיות הורים. למרות יצר ההישרדות החייתי שלנו, לא כולם יכולים לשאת את רכבת ההורות הזאת, את הר הדאגות שנוחת בחייך יחד עם האוצר ששוקל 3.5 קילוגרמים. להיות הורה זה כמו המטריקס. או שאתה לא מודע לקיום העולם המקביל, או שכבר מאוחר מדי. ברגע שנפלת, שעברת צד, כל חייך השתנו לעד. הלב התרחב בלי יכולת לחזור.

מפעל חיים בלי פידבק

אבל רוצים לדעת את האמת? אני יכולה להבין מהיכן מגיעים כל הטרנדים הללו, כל הרגשות השליליים. לא מזמן נתקלתי בסרטונים שכיווצו לי את הלב יותר מהכול. למעשה אלו וריאציות רבות לאותו סרטון, כשברקע אותו טקסט. עשרות רבות של נשים צילמו אותו, כל אחת בגרסתה, מדם ליבה. בסרטון רואים אישה מכבסת. מנקה את הבית. שוטפת כלים. מקפלת ערמות של חולצות. מכינה ארוחת צהריים. כל אישה בביתה שלה. הטקסט חוזר על עצמו, כשכל אישה לוחשת אותו כאילו היא פורקת את סודה. "אני יכולה לדאוג. לכולם. להכניס את הסנדוויץ' לתיק. לדאוג לגרביים נקיים במגירה. אני יכולה לחתום במחברות. לעזור לסגור כפתור. לחבק כשצריך, להרגיע כשנחוץ. אני דואגת לעשות דברים שאחרים אפילו לא יודעים שצריך לדאוג להם, בזכותי. אני ממלאת את החוסרים שהם לא ידעו שיש. אני עושה הכול באהבה, אבל אני מרגישה שקופה. אני יודעת שלא רואים את אלפי הדברים הקטנים שאני עושה, שהופכים את החיים של כולם לטובים יותר. אני מרגישה שלא מעריכים את החשיבה שאני מקדישה כדי שלכולם יהיה טוב. את המעשים שאני עושה כדי שלכל אחד יהיה את מה שהוא צריך. אני פה מבחירה, אבל גם צריכה שמישהו יראה ויעריך".

אנחנו כחברה אשמים בסרטונים האלה. ברגשות האלה. אנחנו לוקחים את הדבר היקר מכול, את המשאב האנושי האכפתי ביותר, זה שעובד 24/7 בלי תמורה. זה שאמור ללמד את הדור הבא רחמנות, אמפתיה, אכפתיות, סובלנות, והופכים אותו לשקוף, לחסר חשיבות, ללא מוערך. בכל מקום משתקפת אותה תמונה עגומה של אישה שפעם הייתה קסם אך מאז שהפכה לאמא איבדה את יופייה, את נעוריה, את עצמאותה ואת שובבותה. בדרך כלל היא גם תצטייר כנודניקית לילדיה ולבעלה. רק תחשבו כמה הערכה תקבל אישה שתשתף את העוקבים בכך שהיא מנהלת בבנק. לעומתה איזו תגובה אמא במשרה מלאה תקבל? בדיוק: "אז מה את עושה כל היום?"

בהתבוננות שלנו על מושג האימהות טמונה התשובה. מי רוצה שיזלזלו במפעל החיים שלה, כשהיא יכולה באותו זמן לפתח קריירה מפוארת? למה לרצות להתמודד עם דרדקים חסרי יכולת התמודדות עם תסכולים, כשאני יכולה לקבל הערכה ופידבק חיובי מעמיתיי לעבודה? למה שנרצה להישאר בבית, להיות עקרות ולא העיקר, בעוד אחיותינו המתקדמות קמות, מתלבשות, מתאפרות ולא נראות כמו סמרטוט בסוף היום, כי יש להן זמן פנוי ללכת למכון כושר? מי רוצה את השעבוד הזה בכלל?

האמת? אני.

לתגובות:ayakremerman@gmail.com