מקימי
מקימי צילום: מקימי

תקציר הפרקים הקודמים:

אמיתי דותן, סטודנט לתואר שני בן 31, נשוי באהבה ליפעת ואב להלל בת השנתיים, גילה את נפלאות הסחר בפורקס אך אחרי ההצלחות הגיעו ההפסדים והוא לווה כספים בלי לשתף את אשתו. הלוואה גררה הלוואה והפסד גרר הפסד, עד שלווה מאנשי השוק האפור, שדרשו ממנו החזרים בריביות שיא ובלוח זמנים בלתי אפשרי. שקר רדף שקר ומכאן הנפילה הייתה רק עניין של זמן

****

פרק אחרון: צריכים לדבר

אחרי שגירדתי חמשת אלפים שקלים וירדתי אל האופנוען כדי לשלם רציתי לחשוב שהסיוט נגמר, אלא שהכול רק התחיל ולא ידעתי. ארבעה ימים חלפו ושוב מייל מאבא של אשתי. הפעם צילומים של ההורים שלי בקיאק בנהר שוצף וקוצף. אם לא די בכך צילום נוסף למרגלות הר ותחתיו הכיתוב: "מתכוננים לסנפלינג הראשון בחיינו. אף פעם לא מאוחר". אבא נראה חושש אבל אמא, יש להודות, נראתה זוהרת. ואבא של יפעת נשמע חושד: "בטוח שהיא חולה?" כתב לי.

מיהרתי להשיב, שלא ייראה כאילו הופתעתי. "זאת בדיוק אמא שלי. תשחק את המשחק עד הרגע האחרון. כפי שכתבתי לך, זקוקים להשלים את הסכום ומיד תנותח".

רק אחרי ששלחתי לו חשבתי שאני מפיל כאן את עצמי למלכודת. מי שצריך כסף בדחיפות לא מבזבז על קיאקים וסנפלינג. מיהרתי להוסיף: "את הטיול הזמינו מזמן ולא יכלו לבטל". מיהרתי לשלוח. ואיך הטיול שהזמינו מראש יוצא בדיוק באותה ארץ שבה מתקיים הניתוח? לא חשבתי על זה. התפללתי שגם הוא לא יחשוב.

הוא מיהר להשיב לי: "כישורי משחק זה חשוב".

על מי הוא כותב את זה? על מי?

הכנתי תוכנית מגירה. הניתוח התבטל, אומר לו, ואחזיר לו את הכסף. מהר לפני שהכול יתפוצץ עליי. אבל מאיפה אני משיג יותר ממאה אלף שקלים עכשיו? מבט מהיר בפורקס גילה התאוששות. ארדואן מתאושש במאני-טיים. אבל אלפיים ושלושים שקלים לא יצילו אותי עכשיו.

דפיקה בדלת

שוב מצאתי את עצמי בכל אתרי ההלוואות. הפעם ידעתי שמאחורי כל הצעה להלוואה בלי תנאים מסתתר חמוש על אופנוע. הכול סוגר עליי. מצד אחד אבא של אשתי, מצד שני אופנוע ואני באמצע. עוד לא החלטתי מה מפחיד אותי יותר ופתאום דפיקות בדלת. אני אמור להיות באוניברסיטה עכשיו, יפעת באולפנה, מלמדת. הלל במעון. מי בא לכאן בשעה כזאת? עם האופנוען סיימתי לעת עתה.

מבט בעינית סיפק את התשובה. גברת חניתה עפרוני, זו שמאז שיצאה לפנסיה הפך ועד הבית לאהבת חייה. לא היה לי כוח לפתוח, אבל אין ברירה. עדיף עכשיו כשאני לבד ולא בצהריים יחד עם יפעת. פתחתי. גם היא פתחה. במתקפה: "אדון דותן הצעיר, הגיעו לאוזניי שמועות שפתחת על דעת עצמך ועד בית מתחרה", אמרה לי. העיניים שלה התרוצצו סביבי, בוחנת את הכאוס שמאחוריי. הבטחתי ליפעת שאסדר את הבית, לא אמרתי לה שיש לי דברים דחופים מזה לסדר.

"אני לא יודע על מה את מדברת", שיקרתי בניסיון להרוויח זמן.

"אז אני אזכיר לך, הזקנה מקומה שנייה טוענת ששילמה לוועד הבית דרכך בשביל תיקון הנזילה".

"אה, זה?" ניסיתי להגיב באדישות, "לא נעים לי לומר, אבל הגיל עושה את שלו, גם אליי היא באה עם איזה דיבורים על נזילה והוועד".

"ושילמה לך", השלימה חניתה.

"ורצתה לשלם", תיקנתי אותה, "ברור שסירבתי. משהו לא כל כך בסדר איתה".

"אתה בטוח? פגשתי את אשתך בבוקר, אמרה לי שהשכנה אכן העבירה לך תשלום לוועד".

"אשתי?" עוד מלכודת לפרק עכשיו, "לא, לא, היא רצתה לשלם. אשתי שמעה רק שרצתה לשלם".

"עכשיו גם אני מבולבלת", אמרה גברת עפרוני. יצאה והשאירה אותי מבולבל לא פחות. עכשיו מה?

עכשיו ווטסאפ מאמא שלי מחו"ל. "מה שלומך, אמיתי? הכול בסדר שם?". "הכול מצוין אמא, איך אתם?". "הטיול הכי טוב שהיה לנו, אבל מה איתכם, הכול בסדר?". "בטח, למה?". "כבר שלושה ימים אבא של יפעת לא מפסיק לשלוח הודעות התעניינות. לא מתאים לו. הכול כשורה?". "הכול כשורה", שיקרתי לה ומיהרתי לכתוב מייל לאבא של יפעת. "בכל לשון של בקשה, אנא כבד את הפרטיות של אמא שלי. היא לא רוצה שאיש ידע על מחלתה. אתה חייב להבין". כתבתי ושלחתי. והוא מיהר להשיב: "לדאבוני אני מבין".

גם אני מבין.

מה אני עושה עם זה?

בורח. ככה הייתי עושה כשנכשלתי במבחן חשוב בבית הספר, ככה עשיתי כשלא התקבלתי לרפואה, שלוש פעמים ניסיתי, ככה עשיתי מאז ומעולם. גם עכשיו. לקחתי ארנק ובו מעט שטרות וכרטיס אשראי שכבר נחסם, ויצאתי לשוטט. לא הייתי רעב, כבר אכלתי לפני שעה, אבל קניתי מכל הבא לבטן – בורקס ועוגייה וסופגנייה, ועוד אחת עם ריבת חלב, מעולם לא אכלתי ריבת חלב, עוד מעט חנוכה והמאפיות מלאות, גם הבטן מלאה, אף על פי כן קינחתי בפיצה אישית עם זיתים שחורים.

זו לא הייתה סתם אכילה רגשית, זו הייתה אכילה בולענית. בלעתי בלי להרגיש את הטעם, בלעתי כדי להיבלע. להיעלם מכאן. השתקתי את הנייד, גם אם יחפשו - שלא אדע שחיפשו. רגע לפני שנרדמתי בפינה שכוחה של גן שעשועים ישן וזנוח כתבתי שקר אחרון להיום: "יפעת, אל תחכי לי. מבחן גדול מחר, הלכתי ללמוד עם חבר. חוזר מאוחר. סליחה", וסגרתי את המכשיר. במילה "סליחה" כיוונתי הרבה מעבר למה שיכולתי לכתוב. לא המתנתי לראות אם סלחה.

תרשום מספר

אוטובוסים עברו ברחוב הסמוך שמעבר לשיחים, מנוף ופועלים נשמעו בבניין רב-קומות ברחוב אחר ומזג האוויר היה קר במיוחד, אפילו טפטף. כל זה לא הפריע לי להירדם. לברוח. לברוח מכאן. פעם לא הבנתי איך יונה הצליח להירדם בסערה. עכשיו לא הבנתי איך אפשר להישאר ער. את כל מה שנשאר לי בארנק הייתי משלם למי שיטיל אותי לים.

על פי השקט המוחלט שהיה סביבי כשהתעוררתי, ישנתי הרבה. כבר ערב, אולי לילה. על פי שלושת המטבעות שהיו על הרצפה לצידי מישהו כבר חשב שאני חסר בית אמיתי. אולי הוא לא לגמרי טועה. בשביל לדעת מה השעה עליי להדליק את המכשיר הנייד, אבל הדלקתו כמוה ככניסה למארב צפוי בעיניים פקוחות. פחדתי.

התחלתי ללכת לכיוון הבית. שש מאות מטר של אימה. במטר האחרון הדלקתי. הודעה ראשונה מיפעת: "נהדר, בהצלחה בלימודים". הודעה שנייה: "הזקנה נכנסה לפה וגם ההיא מוועד הבית, צרחו כמו משוגעות. תחזור אליי אם תוכל". הודעה שלישית. אחת עשרה בלילה: "הלכתי לישון". לא "לילה טוב" כמו תמיד, גם לא "אוהבת".

מייל חדש אותת במכשיר, אבא של יפעת. "שוחחתי עם ההורים", כתב. קצר. חושך כזה לא היה לי מעולם.

מין פחד כרסם בי שלא אצליח לפתוח את דלת הבית, שיפעת שמעה כבר הכול והחליפה מנעול, אבל הדלת נפתחה בקלות. פחדתי לראות את אבא שלה מחכה לי בפנים. רק כיור ובתוכו כלים מלוכלכים חיכו, ושתי כוסות קפה שהעידו שחיכתה גם היא. בית נורמלי בסך הכול. טוב שמשהו נורמלי פה.

בשקט פתחתי את דלת חדר השינה. היא ישנה. הלל לידה. מאז הייתה בת חצי שנה היא ישנה במיטתה. בכל זאת לא ממש נורמלי. להיכנס למיטה זה להעיר את הלל, אולי גם את יפעת. ממילא לא הייתי עייף. חייב לפרוק. הלכתי ליומן.

הוצאתי אותו ממחבואו. הנחתי על השולחן ונפל עליי העולם. פתק קטנטן, ורוד, מודבק בסלוטייפ על כריכת היומן. כתב ידה העגול: "אנחנו חייבים לדבר. מחר בבוקר. לקחתי חופש".

בבוקר הבנתי ש"אנחנו" - זה כולל את אבא שלה. בבוקר הבנתי שהם יודעים כבר הכול. בבוקר הבנתי שדבר מלבד האמת לא יציל אותי עכשיו. אמרתי הכול. בכיתי הכול. בבוקר הבנתי שמהשמיים ריחמו עליי.

"מעכשיו זה אנחנו יחד", היא אמרה לי, "אתה, אני והאמת".

הנהנתי בהכנעה.

אחרי שתיקה ארוכה, הוספתי: "אם לומר את האמת, אני לא יודע איך אני יוצא מזה".

"אנחנו", יפעת מיהרה לתקן, והוסיפה: "בשביל זה אבא שלי כאן".

"תרשום מספר", הוא אמר לי, הרגשתי בקול שלו את העלבון שהוא נלחם להסתיר. "כוכבית 2835", הוא הכתיב לי, "אתה רושם? אם מישהו יכול להרים אותנו, זה הם". הייתי אסיר תודה שאמר "אותנו", הוא באמת יחד איתי בזה.

"מעכשיו זה אנחנו ביחד", אמרו לי גם בעמותת מקימי. קבענו פגישה.

סוף

***