אבירם זאבי
אבירם זאביצילום: ענבל מסיקה

לאחרונה פרסם ארגון שוברים שתיקה פוסט מזעזע ובו כתוב: "אתה יודע כמה פלשתינים נהרגו מאז מבצע שומר החומות, מאז מאי? שבעים וחמישה.

שבעים וחמישה! אנחנו לא מדווחים על זה כי זה לא מעניין את החברה הישראלית־יהודית". לדברים נוקבים אלו שנאמרו על ידי הפרשן אלון בן דוד בחדשות 13 והוצאו מתוך הקשר של דיון ארוך באולפן שישי, הוסיפו בשוברים שתיקה: "ואל תטעו, זה גם המצב לגבי פוגרומים מאורגנים של מתנחלים, שמתרחשים שבוע אחרי שבוע מבלי שתמצאו לכך זכר בחדשות". על פניו חשיפה של הדרמה הגדולה המתחוללת מאחורי גבינו ובה פלשתינים חפים מפשע נהרגים על ידי צה"ל והמתנחלים עושים בהם פוגרומים.

אבל בחינה של הנתונים לעומק מגלה סימן לשינוי המדאיג בתפיסה של ארגוני השמאל הרדיקלי בישראל. כשאנו בודקים את המקרים שמאחורי הסטטיסטיקה של ההרוגים אנו מגלים שחלק ניכר הם מחבלים שחוסלו במהלך ביצוע פיגועים.

כך למשל פאדי אבו שחידם שרצח את אליהו קיי ז"ל ומוחמד יונס שדקר יהודי סמוך לשער שכם וחוסל על ידי לוחמי מג"ב שנקראו לחקירה באזהרה בגין כך, מחבלים חמושים שנהרגו תוך כדי ירי או השלכת מטענים על צה"ל, מחבלים שנהרגו בעקבות פיגועי דריסה שביצעו ועוד.

ההלבנה של מחבלים ופיגועי טרור ויצירת מצג שווא כאילו הם פלשתינים תמימים מסמלת את ההתקרבות של ארגוני השמאל הרדיקלי אל מחוזות ההזדהות עם הטרור ותומכיו. רק באוקטובר האחרון פרסמו ארגונים אלו הודעת תמיכה בששת הארגונים שמדינת ישראל הכריזה עליהם כארגוני טרור, ואף הגדילו לעשות וקיימו מפגש תמיכה באחד מהארגונים הללו, ארגון אל־חאק, במשרדים שלו ברמאללה.

התקרבות זו היא למעשה השלב השלישי בהתפתחות השנאה וההכחשה העצמית שעובר השמאל הרדיקלי. אם תרצו אוטואנטישמיות מודל 2021.

השלב הראשון היה שנאה והכחשה של ההיסטוריה של עמנו. אם יהודה המכבי בתשובתו המפורסמת קבע שלא ארץ נוכרייה כבשנו אלא חזרנו לנחלת אבותינו, הרי שבשביל הארגונים הללו אנחנו היינו עם כובש בארץ לא שלנו.

השלב השני היה שנאת המדינה. הגרסה הפופולרית היא היותנו מדינת אפרטהייד, מה שכמובן שם ללעג וקלס את משטר הדיכוי שחוו השחורים בדרום אפריקה, והגרסה למיטיבי לכת היא היותנו מדינה קולוניאליסטית נטע זר במזרח התיכון שראשית הורתה בחטא.

השלב השלישי הוא שנאת העם עצמו, הזדהות עם הרוצחים שפוגעים בבני עמך והצדקתם. ארגונים שהחלו את דרכם כארגוני זכויות אדם שדרשו זכויות לטרוריסטים, לבני משפחותיהם ולסביבתם נמצאים בתהליך של הבנת מניעי הטרור, הצדקה שלו, ואט אט נשאבים להזדהות עמו. חוסר היכולת להבדיל בין זכויות אדם ובין פגיעה של טרוריסטים בחפים מפשע הפך להיות כשל מהותי בכושר השיפוט שלהם. הדאגה העיקרית היא שגם בין חברי ממשלת ישראל והקואליציה ניתן לראות סימנים המעידים על תהליך דומה.

כמו שתנועת החרם על ישראל הפכה בתהליך של כמה שנים להיות מחוץ לגבולות הגזרה של השיח הציבורי בישראל ואף אסורה בחוק, הגיע הזמן לזהות את תומכי הטרור המתהדרים בנוצות מזויפות של זכויות האדם ולהוציאם מגבולות הלגיטימציה של השיח הציבורי. אם מילים הורגות, אז גם המילים שלהם יכולות להרוג, באמצעות המחבלים שמקבלים מהן לגיטימציה.

הכותב הוא יו"ר ארגון עד כאן