"ואם בא הורה 1 (או הורה 2) ומבקש לרשום את ילדו לבית הספר שלך? הוא חי עם גבר (או היא עם אישה), אולי אפילו ערכו טקס דמוי נישואין. הם שומרי שבת וכשרות, מתפללים ועושים קידוש. והם מגדלים יחד ילד, והם רוצים שיתחנך לתורה ולמצוות בבית הספר שלך. מה היית עושה?" שאלתי אישה חכמה ולמדנית בעלת ניסיון רב בחינוך. "הייתי מסרבת לקבל את הילד", ענתה לי. "ואם היו שואלים למה?" הקשיתי. "זה מצריך הקצאת משאבים שאין לי – ליווי הילד, ליווי הכיתה, הדרכת הצוות... הילד הזה חי בבית שהתנהלותו אינה תואמת את כל מה שאנחנו מחנכים אליו, בית שונה מאוד מבתי הילדים האחרים. זה יעורר קשיים אצלו ובכיתתו. הייתי ממליצה להורה 1 (או להורה 2), לשלוח אותו לבית ספר שבו חריגותו לא תהיה כל כך מודגשת ולא כל כך מנוגדת לאקלים הבית־ספרי".
"ובכל זאת", לא ויתרתי, "הרי היית מקבלת בשמחה ובתחושת שליחות ילד מבית מסורתי, והיית מקווה שהמפגש עם חיי תורה מלאים (השונים מהנהוג בביתו) יעורר בו רצון לחיות חיים כאלה בעצמו, ואולי אף ישפיע על משפחתו וישיב לב בנים על אבותם. מה ההבדל בין משפחה שנוסעת בשבת ובין בית שבו הורים בני אותו המין? זה איסור תורה וזה איסור תורה, ובכל זאת את האחד תקבלי ותקרבי ואת השני תפני לבית ספר אחר?!". "לא יודעת", נאנחה, "ומה התשובה שלך?"
"להבנתי, יש הבדל בין יסודות הזהות ובין מה שנבנה על גביהם. ילד שלומד בבית הספר הלכות שבת ומגלה שמשפחתו אינה מתנהלת על פי התורה נמצא בסתירה פנימית ושואל את עצמו שאלות מביכות ומטלטלות. אבל למידה והתפתחות צומחות הרבה פעמים דווקא מתוך שאלות. סתירה כזו, על אף הצער והנזק שהיא גורמת, יכולה להיות גם מנוף לצמיחה ולהתקדמות. לעומת זאת, הסתירה שיפגוש ילדם של הורה 1 והורה 2 היא סתירה תהומית ומסוכנת. היא נוגעת לעצם התא המשפחתי שבתוכו הוא גדל. היא מטילה ספק בשורשי זהותו. העמדת ילד במקום שבו עצם קיומה של משפחתו, וממילא ביטחונו ואמונו באנשים הכי קרובים אליו, מתערערים, היא עוול גדול ונורא. יש לשמור על כבודו ועל כבוד הוריו, אבל אסור להעמיד אותו במצב כזה. לכשיגדל ויעמוד על דעתו יתמודד עם המציאות ויגדיר את עצמו לעצמו ממקום בוגר ומאוזן".
השאלה הזאת היא שאלה אחת מני רבות שעמן מתמודדת כיום החברה הדתית־לאומית. החשיפה הגבוהה לתרבות הכללית ולחברה החילונית יוצרת עימות מתמיד עם סוגיית הנטיות המיניות ומעוררת שאלות שלא שיערום אבותינו. בחירתו של אדם להגדיר עצמו כך או אחרת, ואורח החיים שהוא גוזר מכך, משפיעים על משפחתו וקהילתו. התהיות הן רבות: כיצד לנהוג בבן המבקש להתארח אצל הוריו עם בן מינו, שהוא רואה כבן זוגו? מה יעשו האחים במפגש המשפחתי? ומה יאמרו לילדיהם? מה נכון לעשות בהזמנה לטקס דמוי נישואין של חבר או קרוב משפחה? האם אדם שמחצין את נטיותיו המיניות יכול לשמש כמורה או כמחנך בבית ספר דתי?
עוד ועוד שאלות בנושא זה צצות במציאות ימינו, אך עמדה תורנית לגביהן כמעט שאינה נשמעת. הפרופיל הנמוך מובן, שהרי בדורנו הסובלני והמכיל רב שיבטא עמדה ברורה נגד המשפחות החדשות יגיע מהר מאוד לכותרות הראשיות, ומן הסתם גם לבית המשפט. ועם זאת, הבור ריק ואין בו מים. שומרי מצוות נתקלים שוב ושוב בשאלות אלו, ובאין מענה תורני ברור מנפקים לעצמם תשובות הניזונות מרוח התקופה ומהדעה המקובלת ורחוקות מאמיתה של תורה.
בהובלת תלמידי חכמים גדולים בחרנו לשלב תורה עם דרך ארץ ולהיות מעורבים במדינה על כל שדרותיה. מחיריה של הבחירה הזאת רבים וכואבים ואנו פוגשים בהם בכל צעד. אנחנו זקוקים לאור של תורה, לעוז של תורה, בהתמודדות איתם. אנחנו צריכים שחכמי התורה ישמיעו את דעתם בשאלות הדור, גם באלו שהובאו לעיל. הגיע הזמן לשו"ת להט"ב.