בימים אלו עולה על שולחן מקבלי ההחלטות נושא מינוי דיינים לבתי הדין הרבניים. ארגוני הנשים (כך על פי העיתונות) הפיצו עיתון סאטירי המתאר את סבלן של נשים בבתי הדין, את האפליה נגדן ובעיקר את מצבן הקשה של העגונות. פרסום מסוג זה בעיתוי כזה אינו תמים. ניכר כי הוא מכוון להשפעה על זהות הדיינים שמינוים על הפרק, קרי השפעה על מקבלי ההחלטות.
על כן חשוב שנבין מה בדיוק מתרחש מאחורי דלתות בית הדין והאם אכן העגונות בישראל הן אוכלוסיית היעד המתאימה להפוך לדגל המאבק על האמפתיה הציבורית.
ונבהיר כבר בתחילה: הסבל שנגרם לאדם כאשר הצד השני מסרב לקיים פסק דין לגירושים וכובל אותו הוא סבל גדול מנשוא לאישה ולגבר כאחד. למרות זאת, ובדומה לסבלם של גברים עקב אפלייתם לרעה בחוקים שונים במדינת ישראל, גם סבלם של הגברים בתחום הגירושין מוסתר מעיני הציבור ונשים במצב זהה זוכות לצערנו לעמדת בכורה באמפתיה הציבורית.
על פי אתר הנהלת בתי הדין הרבניים יש כיום בישראל שבע נשים עגונות על פי ההגדרה ההלכתית. מאידך, תופעת סרבניות הגט לא נשמעת בציבור. עם כל האמפתיה לסבלן של נשים עגונות, האם שבע נשים עגונות הן "תופעת עגינות" המחייבת המשך רדיפת הגברים? אם כבר, התופעה האמיתית היא סרבנות גט שאינה מגיעה לידיעת הציבור.
יש גברים סרבני גט ויש נשים סרבניות גט ומעט מאוד עגונות. אלא שבתודעה הקולקטיבית ידועה פחות העובדה כי נשים יכולות לסרב לקבל גט במידה דומה לכך שגבר יכול לסרב לתת גט. אך בניגוד לאיש שמורחק מביתו, נעצר בתלונות שווא ומחויב במזונות אישה על מנת לכפות עליו את מתן הגט, אישה שמסרבת לקבל גט לא תחויב בתשלום מזונות מקבילים לאיש, למרות שהדין האזרחי מתיר זאת, והיא אף לא תורחק מביתה.
ב־1995 נחקק חוק שהסמיך את בתי הדין להטיל "צווי הגבלה" על בן או בת הזוג הסרבנים, במטרה להביאם להסכים למתן או לקבלת הגט. צווי ההגבלה והסנקציות שמאפשר החוק מגוונים ונועדו להגביל את זכויותיו השונות של הסרבן. למשל, איסור על יציאתו מן הארץ, מניעת קבלת דרכון ישראלי או הארכת תוקפו, אי־חידוש רישיון נהיגה, איסור על פתיחת חשבון בנק, איסור להיבחר או להתמנות למשרה ציבורית, הטלת עיקולים על גמלה או קצבה ואפילו הטלת מאסר לתקופה שלא תעלה על עשר שנים. החוק מעניק כלים אפקטיביים נגד סרבני גט - אבל רק נגד סרבנים גברים. אם אישה היא סרבנית גט, בעלה המעוניין בגט יתקשה מאוד ללחוץ עליה בצווי הגבלה.
בחוק קיימת אפליה נגד גברים, מכיוון שהוא כולל חסמים בפני הוצאת צווים מגבילים נגד נשים, חסמים שאינם קיימים בהוצאת צווי הגבלה נגד גברים. כך למשל, אישה שמחזיקה בפסק דין לגירושים ובעלה מסרב לקיימו, החוק מאפשר לה לפנות מיד לבית הדין הרבני ולבקש להפעיל את מגוון צווי ההגבלה נגד בעלה. לעומת זאת גבר שבידו פסק דין לגירושים ואשתו מסרבת לקיימו מוגבל יותר בהפעלת סנקציות כלפי האישה, מכיוון שהחוק מציב בפניו משוכה גבוהה לביצוע צווי הגבלה. צו הגבלה נגד אישה יינתן אך ורק באישור נשיא בית הדין הרבני הגדול, אישור שאינו נחוץ בעת הטלת צו הגבלה נגד גבר. נשיא בית הדין הרבני הגדול לא ייתן את אישורו אלא לאחר ששמע את טענות הצדדים, במעמד הצדדים.
לא היינו נדרשים לסוגיה אלמלא המספרים חושפים עובדות שאינן נהירות לציבור, נתונים המראים באופן חד משמעי שנשים הן סרבניות גט לא פחות מגברים, ומאידך האכיפה נגדן אינה שוויונית. הנהלת בתי הדין הרבניים פרסמה את הדוח בעניין סרבנות גט בין השנים 2012 ו־2017. מנתוני הדוח עולה שבמצטבר 427 נשים הוגדרו כסרבניות גט לעומת 382 גברים.
כאשר משווים בין היקף הסרבנות לסנקציות ולהגבלות שהוטלו על נשים וגברים מתגלה האמת. בין השנים 2017-2012 ניתנו 69 החלטות על מאסר סרבן הגט ואפס פקודות מאסר נגד סרבניות גט.
אין הלימה בין היקף הסרבנות מהצד הנשי ובין הסנקציות המוטלות על נשים לצורך כפיית גט. בעידן שבו המילה שוויון משמשת להטיה לרעת גברים, הגיעה העת לקיים שוויון מהותי בסכסוכים משפחתיים ובין השאר להטיל הגבלות זהות על נשים וגברים ולחדול מעידוד מלחמה בין המינים.
ולנבחרינו בוחרי הדיינים אוסיף: אם שאיפתכם לשוויון, הסירו מהשולחן תודעה כוזבת כאילו נשים הן המופלות בבתי הדין. מנו דיינים ראויים בעלי ידע, נחישות ויכולת הכרעה, ובעיקר נקיים מאג'נדה.
הכותב הוא יו"ר עמותת אבות למען צדק