בשבת האחרונה נזכרתי בבית המרחץ של רבן גמליאל. אני יודע, זה דבר די מוזר להיזכר בו, בטח ובטח כשמדובר על אמצע קבלת שבת, אבל תצטרכו פשוט להאמין לי שזה היה קשור לסיטואציה. אבל קודם אני אספר לכם במה נזכרתי לגבי בית המרחץ.
בית המרחץ הזה לא היה שייך לרבן גמליאל או משהו, אבל הוא כנראה היה בית מרחץ חמוד (או אולי אפילו היחיד?) בעכו, וכל פעם שרבן גמליאל היה מגיע לעכו הוא היה הולך אליו. אני לא יודע מה בדיוק היה בבית המרחץ הזה, מניח שסאונה ואולי גם איזו בריכה או שתיים, אבל מה שבטוח היה בו זה פסל ענק של אפרודיטה. כן, ההיא מהמיתולוגיה היוונית. איך אני יודע את זה? כי ככה המשנה במסכת עבודה זרה מספרת:
"שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר ליה: כתוב בתורתכם "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אין משיבין במרחץ. וכשיצא אמר לו: אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי, אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ".
מתנצל על הציטוט הארוך, זה טור דעה ולא דף מקורות, אבל במקרה הזה זו משנה כל כך יפה שהייתי חייב להביא את כל הפיסקה (את הפיסקה השנייה חסכתי לכם, מקווה שאתם מעריכים) כשבעצם מה שרציתי לדבר עליו זה המשפט הזה – "אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי". (לפי רש"י המשך המשפט הוא כבר תשובה שנייה).
מה שבעצם המשנה מספרת לנו זה שפרוקלוס בן פלוספוס, שלפי השם אתם יכולים להבין שלא היה איזה תלמיד חכם גדול, תופס את הראש ולא מבין איך זה יכול להיות שרבן גמליאל, נשיא ישראל, רוחץ בבית מרחץ עם פסל. ולא סתם פסל, פסל של אפרודיטה. אין יותר עבודת כוכבים מזה.
ומה שרבן גמליאל עונה לו, אחרי התשובה המונומנטלית של "אין משיבין במרחץ" (שאפשר להבין אותה בממד ההלכתי היבש, אבל אני תמיד מתרגם אותה בראש ל"שחרר, אני באמצע מקלחת י'נודניק") זה – "אני הייתי פה קודם". זו, אם תרצו המקבילה התנאית ל"אני שמעתי את הזמר הזה לפני שהוא נהיה מיינסטרים".
אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי, מלמד אותנו רבן גמליאל, וכשיש משהו שנועד במקור לצרכי הרבים לא משנה לי אם שמו שם פסל או לא. וגם, במעבר חד וסליחה על ההשוואה, אם שמו שם ספר תורה.
מגיפת הקורונה הוציאה אותנו מבתי הכנסת אל החצרות, אל השטחים הציבוריים, אבל חשוב לפני הכל לזכור שמדובר בשטחים ציבוריים. כשבקבלת שבת בשבוע שעבר התפללנו בחצר בית הכנסת ואחד המתפללים נזף בילדים ששיחקו והרעישו, הבנתי אותו, אבל גם לא יכולתי שלא לזהות במבט הנעלב של הילד את אותה טענה עתיקה של רבן גמליאל – אתם באתם בגבולי ולא אני באתי בגבולכם.
אני לא בעד רעש בתפילות, אל תבינו אותי לא נכון, אבל החניות שאנחנו מתפללים בהם, החצרות, אפילו חצר בית הכנסת, לכולם היה שימוש קודם. וכן, גם מקום משחק לילדים זה שימוש, הם צריכים לעשות את זה איפשהו. נכון שלא מדובר בפיקוח נפש, אבל בלי להיכנס להרגלי ההיגיינה של רבן גמליאל יותר מדי אני מניח שגם שם לא היה מדובר בסכנת נפשות, לא יותר משכן חילוני שרוצה להחנות את הרכב במקום הקבוע שלו שהפך למניין 'חצרות חסידים ג'.
אז נכון, יש קורונה ואין ברירה, אבל צריך לזכור שהחיים ממשיכים. צריך לזכור שאנחנו אלו שבאנו בגבולם. וכמו שאנחנו רוצים שיתחשבו בנו, ככה אנחנו צריכים גם להתחשב בהם. אפילו אם הם ילדים קטנים. יודעים מה, במיוחד אם הם ילדים קטנים.