"הם החלוצים של היום"

היא הייתה בת 32 כשעלתה לארץ. מבולבלת, בלי שפה, אם צעירה שרוצה את טובת ילדיה ומשפחתה ולא באמת מכירה ויודעת לאן היא מגיעה. רק החלום הציוני הוא שהוביל אותה לכאן. לורה בן דוד (52), תושבת תקוע, אם לשישה, צלמת, מנהלת שיווק ומדריכת סושיאל מדיה, הגיעה לארץ לפני כמעט שני עשורים במטוס הראשון של ארגון 'נפש בנפש', המסייע לעולים חדשים מצפון אמריקה.

"היו לי אז ארבעה ילדים. הארגון בדיוק יזם את הטיסה הראשונה שלו. אני בכלל מפלורידה, אבל הייתה התארגנות והייתה לנו הזכות להצטרף", היא אומרת בהתרגשות, למרות השנים שחלפו מאז. "לימים גם עבדתי ב'נפש בנפש', הייתי במשך שבע שנים מנהלת הסושיאל מדיה בארגון, והכרתי עוד יותר לעומק את החסד הגדול שהוא עושה עם העולים ואת המשמעות הגדולה שלו בהעצמה שלהם ובשילובם בחיים הישראליים", היא מציינת בהערכה.

בן דוד נזכרת בימים שאחרי הנחיתה. "בזמנו הארגון היה עדיין קטן, אבל כבר אז עשה דברים גדולים. כמעט לכל משפחה עולה יש אתגרים שבדרך כלל מתרכזים סביב השפה והתעסוקה, אבל יש דבר אחד שמאוד בולט וספציפית אני חוויתי את זה הכי חזק, והוא הגעגוע למשפחה שנשארה מעבר לים. זה מאוד ישראלי להתכנס כל המשפחה בחגים, בשבתות, להיות ביחד כל בני הדודים. אנחנו עזבנו חיים טובים והשארנו מאחור משפחה שלמה, הורים ואחים, ופתאום מרגישים לבד. בשבילנו, העולים האחרים שעלו איתנו וכל מי שהיה מקושר לארגון היו סוג של משפחה, וזה מאוד חימם את הלב, מילא את החסר וחיזק אותנו. הרגשנו באמת שזו המשפחה שלנו, וככה לא הרגשנו זרים ובודדים. בנוסף, 'נפש בנפש' ארגנו אירועים וטיולים, וזה הדבר הכי חם ומחבק שהיינו חולמים שיהיה לנו באותם ימים מאתגרים של התחלה חדשה".

מעבר לכך, בן דוד זוכרת את המשמעות שהייתה להכוונה ולידע שהארגון העניק לה בכל תחום. "כידוע, ידע זה כוח. הגענו לארץ חדשה בלי שפה ובלי להכיר, וכשיש יד מכוונת, ואדם שמתמצא ויודע לענות לך על שאלות, אתה מרגיש הרבה יותר בטוח, מוגן ומחוזק. היה את מי לשתף, עם מי להתייעץ, היה את מי לשאול, בכל תחום שהוא – על עבודה, על מוסדות לימוד. זה קריטי לעולה חדש שנמצא בארץ חדשה. מאז העלייה נולדו לנו עוד שני ילדים צברים. ברור שהיו לנו אינספור שאלות", היא אומרת. "גם אתר האינטרנט של הארגון התפתח והתרחב במשך השנים, הוא מתעדכן כל הזמן, וזה נהדר שאפשר לקבל בזמן אמת מידע על כל תחום בשפה שלך ובאופן שמותאם לאורח החיים שלך".

ליווי כבר משלב המחשבה

ארגון 'נפש בנפש', אשר הוקם לפני שני עשורים והפך להיות זרוע הביצוע של מדינת ישראל לעידוד עלייה מצפון אמריקה, פועל כדי לסייע, לכוון, להדריך וללוות עולים משם לכל אורך שלבי העלייה והקליטה המאתגרים. זאב גרשינסקי, סמנכ"ל הארגון, אומר כי "מדובר בליווי הוליסטי ורציף מהשלבים הכי מוקדמים, של עצם המחשבה לעלות לארץ וההתעניינות, החששות וההתלבטויות, דרך קבלת ההחלטה על העלייה ועד לשלבים שאחרי העלייה – אפילו הרבה אחרי שעולים לארץ ומִתערים באופן מלא בחברה הישראלית", הוא מתאר את היקף הליווי של הארגון.

"הפעילות המרכזית של 'נפש בנפש' היא סביב הסיוע בתעסוקה והביורוקרטיה הישראלית. זה כולל את ההשתלבות בחברה, בבתי הספר ובמוסדות השונים, והכול תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות וליווי אנושי אישי לכל עולה ועולה. הארגון מונה בערך מאה עובדים. כל עולה פוטנציאלי שפונה אלינו ומספר על כך שהוא מתלבט וחושב על עלייה, זוכה ליחס רציני ולשיח אישי מולנו. מוצמד לו יועץ עלייה פרטי שמלווה אותו ותופר לו חליפה לפי מידה בהתאם להערכה שאנחנו עושים לגביו".

גרשינסקי מסביר כי האנשים המגיעים לארץ מצפון אמריקה עוזבים בדרך כלל חיי נוחות ומגיעים מתוך אידיאל וציונות בוערת: "הם לא עולים בלית ברירה, יש להם האפשרות לבחור. לא חסר להם שום דבר. המניע שלהם הוא נטו ציוני. הם רוצים לרוב להתחבר להוויה הישראלית ולמעשה הציוני. אפשר לקרוא להם חלוצים מודרניים. הם החלוצים של היום", הוא מציין בהערכה. "עכשיו, בשנת ה־20 של הארגון, אנו מציינים גם שנה שבה הגיעו ארצה מספר שיא של עולים – שיא של חמש השנים האחרונות".

איך אתה מסביר את זה?

"אין ספק שלמגפת הקורונה יש חלק גדול בזה. הקורונה ייצרה הרבה הזדמנויות, למרות כל האתגרים שהביאה איתה. בעולם העלייה היא יצרה את ההזדמנות כי רמת ההתעניינות בקרב היהודים בחו"ל עלתה משמעותית בתקופה הזו, קיבלנו פניות בכמות כפולה ומכופלת בהשוואה לשנים קודמות. הגורמים הם מגוונים. מבחינה גאו־פוליטית זה קשור להתמודדות עם המגפה בישראל לעומת מה שקרה בארצות הברית. הייתה תחושה של יותר יציבות בארץ ואי־יציבות שם, וכנראה שזה הוביל להבנה שקרה פה מקרה שדורש התייחסות וחשבון נפש גדול", הוא אומר.

"היו גם חסמים שבאופן טבעי ירדו מהפרק. לדוגמה, לאנשים היה חסם וחשש שלא תהיה להם עבודה, אבל ברגע שהיה מעבר מסיבי לעבודה מהבית, פתאום נראה שהעלייה היא משהו שאפשרי, שניתן להמשיך לעבוד מרחוק, ניתן להתגמש, אנשים הפכו לפחות מקובעים בשגרת התעסוקה שלהם".

נוסף על שינוי התפיסה מבחינה טכנית, גרשינסקי מצביע גם על שינוי תפיסה פסיכולוגי שמשבר הקורונה יצר: "ניקח לדוגמה את האפשרות להיות מנותקים פיזית מהקהילה, מההורים, מהמשפחה, או היכולת לחיות עם אחרים. הרי אנשים שהיו כל חייהם מאוד קשורים להוריהם וחיו במרחק עשר דקות מהם, מצאו את עצמם רחוקים מהם במשך חודשים ארוכים בגלל הריחוק הבריאותי המתבקש, ופתאום הם הבינו שזה אפשרי, שזה יכול לקרות, והנה מתקבלת על הדעת האפשרות לגור רחוק, אולי אפילו מאוד, בישראל, ולבוא פעם בכמה זמן לביקור מולדת אצל ההורים. הקורונה אפשרה פתיחות מחשבתית ופתיחות לאפשרויות שבעבר אפילו לא עלו על הדעת, והנה עוד חסם שנפל".

בעלייה הזו, החדשה יותר, מגיעים יותר הצעירים או המבוגרים?

"חד־משמעית הצעירים", הוא מפתיע. "הגיל הממוצע השנה של העולים הוא 34, כמעט 1.8 פר בית־אב, שזה אומר זוגות, רווקים או משפחות ממש צעירות עם מעט ילדים. העולים מגיעים מכל זרמי היהדות – חרדים, אורתודוקסים מודרניים וגם קונסרבטיבים ורפורמים, ובכל הזרמים יש גידול השנה. אין ספק שהחינוך הציוני עוזר בסופו של דבר לקבל את ההחלטה, והוא שמכריע. כשנופלים חסמים, המחשבה נפתחת וזה מאפשר לאזור אומץ ולעשות את הצעד המשמעותי לעלייה. אם ראינו את ההתעניינויות הגדולות בשנים הקודמות, הרי שהשנה אנחנו בהחלט רואים את המימוש שלהן. השנה הגיעו כמעט 4,400 עולים, כלומר, מדובר בלמעלה מ־ 25 אחוזי גידול, שזה נתון מרגש לכל הדעות".

מיישבים גם את הנגב והגליל

'נפש בנפש' הוא ארגון לא פוליטי שפועל בשיתוף פעולה מלא עם משרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית, מתוך חוק השבות וזכאות העלייה של חוק השבות. בתקופה האחרונה הארגון לקח על עצמו שני פרויקטים חשובים נוספים: האחד הוא סיוע לכל מי שרוצה לחיות דווקא בפריפריה, וזאת בתמיכת קק"ל: "אנחנו מאפשרים למאות עולים ליישב את הנגב ואת הגליל, עם החבר'ה הנהדרים האלה".

הפרויקט השני הוא ליווי חיילים בודדים בתמיכת ה־FIDF – ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית. "ביחד אנחנו מלווים חיילים מכל העולם ולא רק מצפון אמריקה. יש לנו צוות שדובר אנגלית, ספרדית, רוסית וצרפתית, וכמעט 3,000 חיילים בודדים. ללוות חיילים בודדים זה אומר לסייע בהכנה לגיוס, לקיים מפגשים בין המפקדים להורים, בעיקר בתקופת הקורונה, להטיס הורים לטקסים, לתת מענקים לפני הגיוס כדי שיקנו ציוד כמו שצריך, ארגון יום סידורים מרוכז והרבה תמיכה גם לקראת השחרור".

עוד הוא מספר כי הארגון נכנס לפני כחודש למבנה בקריית הלאום בירושלים שהוקצה על ידי העירייה, והוא ישמש מקום לקידום העלייה ולחינוך ציוני. "הוקם שם גם מכון לקידום מדיניות ואסטרטגיה של העלייה, כדי שלא יינתן רק מענה ופתרון לבעיות, אלא יהיה ניתן גם ליזום שינויי מדיניות ויתאפשר לסייע לעולים עתידיים למדיניות עלייה מיטבית".

מניסיונך, מה הם הקשיים הכי נפוצים שעימם העולים מתמודדים?

"מהעבודה בשטח זיהינו את החסמים המרכזיים. קודם כול החסם התעסוקתי: ההשתלבות בשוק העבודה בישראל והביורוקרטיה הם, כאמור, הכי מאתגרים עבור העולה החדש. בדיוק לשם כך אנחנו כאן, נותנים מענה ישיר לנושאים הללו. הצוות שלנו עובר הכשרה מיוחדת כדי להיות מסוגל לענות ולהבין בכל הנושאים באופן יסודי והולם. החידוש שלנו, שמייחד דווקא אותנו, הוא העובדה שיש גורם שמלווה את העולה צמוד, לאורך כל התהליך", הוא מדגיש. "אנחנו מכירים היטב את העולים שלנו, אנחנו מודעים וערים למה שמטריד ומאתגר אותם, ואנחנו נותנים מענה לשאלות ולחששות בכל שלב – עוד מטרום העלייה ולכל אורך הדרך. הגורם שמלווה כל אחד ואחד יודע את כל הפרטים ומלווה אותם בכל השלבים, מה שמקל מאוד על העולים, שלא צריכים בכל פעם מחדש להסביר את מעמדם ואת מצבם לגורמים שונים. הכול מרוכז אצל אדם אחד שמכיר ויודע".

למה אתם מתמקדים דווקא בעולים מצפון אמריקה? זה בטוח שירות שכל עולה היה רוצה לקבל, ובפרט כשמדובר בשירות ללא תשלום...

"הארגון הוקם על ידי עולים משם, וגם העובדים עלו משם ומכירים לִפניי ולפנים את האתגרים הספציפיים של תושבי האזור הזה. אגב, גם ההורים שלי עלו משם ונולדתי במרכז קליטה, ולכן אני מכיר את הדברים מקרוב", הוא אומר בחיוך.

"מאוד חשוב לנו שתהיה רגישות תרבותית ושהעולים יראו בנו כתובת מדויקת לצרכים שלהם. מי שהקימו וייסדו את הארגון הם שני יהודים יקרים, הרב יהושע פס וטוני גלברט, ומלכתחילה הם הרימו את הכפפה דווקא לטובת העולים משם. זה נכון שהצורך בשירות ובליווי הזה הוא ממשי, המודל הזה אכן עובד, הוא טומן בחובו ליווי אישי ופרטני וגם עושה דברים מקצועיים בראייה רחבה".

הישג נוסף של הארגון המעיד על תרומה משמעותית הוא העובדה שהעלייה היא מסיבית ועם אחוזי הישארות גבוהים: "המודל שנבנה להכוונה ותמיכה בעולה החדש הוא מצוין, והלוואי שהוא יפותח לעוד אזורים ברחבי העולם. כמובן שזה דורש המון רגישות, תמיכה מקצועית מורכבת והרבה מאוד עבודה להגשמת היעדים. כל טיסת עלייה של 'נפש בנפש' מתוכננת בקפידה. אנחנו עובדים צמוד עם הסוכנות ומשרד הקליטה. אנחנו מביאים מטוסים פעם בשנה ומלווים את האנשים באופן פיזי ורגשי בטיסה, בנחיתה וגם הלאה. מה שחשוב זה שהם ירגישו שהם לא לבד ויש מי שאיתם בצעד המשמעותי שהם עשו".

יש משהו שמאפיין דווקא את העולים מצפון אמריקה?

"מה שהכי מובהק הוא שהעולים הללו מגיעים מבחירה אמיתית. בחירה שלא מובנת מאליה, כי הרי יש להם את כל האפשרויות. חשוב מאוד וצריך שיהיה משהו שימשוך אותם, וזה תפקידנו. אנחנו כל הזמן בהסברה, ומה שחשוב לנו זה להאיר את הדברים כדי להביא יותר עולים. הדרך שלנו היא לא על ידי כפייה ולא חלילה הפחדה, אלא ממקום של כדאיות. יש לנו גם אנשי שטח ואנחנו הרבה על הקו. אנחנו יוזמים ירידים, הרצאות, פגישות אישיות וסמינרים, והכול מייצר באזז גדול שבהחלט עושה את העבודה. ניתן לומר שבנינו כאן מותג אמין ומקצועי ואידיאליסטי, ואנשים רוצים לקחת חלק בזה".