הרב יונה גודמן
הרב יונה גודמן צילום: ערוץ 7

פרשת מחנכת האולפנה וההטרדות שנחשפה בימים האחרונים מחייבת היערכות חינוכית באולפנות ובישיבות התיכוניות סביב השיח על ההתמודדות עם תופעות דומות. הרב יונה גודמן, סמנכ"ל חינוך ופדגוגיה במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מתייחס לכך בראיון לערוץ 7.

"הורה שלא מדבר עם ילדיו, בין אם כי הוא מפחד או לא יודע מה להגיד ובין אם טוען שזה לא צנוע, מפקיר את ילדיו לקבלת מידע מהעיתון או מחבר בהסעה שהמידע שבידו לא בהכרח אמין", אומר הרב גודמן. "לכן כל מורה והורה צריך להתייחס לסוגיה העקרונית. בסוגיה הפרטית אנחנו לא יודעים את הפרטים האמתיים של הפרשה, אני לא חוקר ולא מעורב בפרשה. תפקידי לחיות בספק ולא לרוץ אחרי שמועות ותיאורים, זה צהוב ופורנוגרפיה. אין שום תועלת בקריאת הדברים, אבל את הסיפור צריך להכיר ולהתייחס לצד העקרוני".

על פן זה, הפן העקרוני, אומר הרב גודמן כי זו השעה לדבר עם הילדים והנערים על היחס הראוי למורה, מחנך או סופר, "מה בין אמון בסיסי, שאנחנו רוצים שיהיה כלפי כולם, לבין היכולת שתהיה בנו לזהות אם מישהו חורג מהגבול. אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו בעולם שבו כל מבוגר הוא טורף פוטנציאלי, אבל בו זמנית אני לא רוצה להפקיר אותם לאותם טורפים בודדים".

"צריך לזכור שעל כל פרשה שמתפוצצת יש אלפי מורים מעולים הגונים שאוהבים את תלמידיהם. על כל הורה שסוטה מהדרך הרצויה יש מאות אלפי הורים טובים, אבל לא כותבים על זה כי זה לא מעניין, אבל אני רוצה שהילדים יגדלו עם אמון בסיסי מצד אחד ועם הבנה שאם מזהים הורה או מורה שחורג כלפיהם אפילו במילימטר שלא יהססו, כי תמיד נתמוך בהם. יש בנו אפס סובלנות לפגיעה, מילולית או מעשית. לזה אני רוצה לחנך".

הרב גודמן מספר כי בכל הרשתות החברתיות של המורים הוא נתקל בהיוועצויות פנימיות על האופן הנכון להשיב לתלמידים ששואלים על ערכם של מורים מחנכים וסופרים אחרי האירועים האחרונים, ולמעשה קיים שיח משמעותי במערכת החינוך.

"אדם זכאי כל עוד לא נשפט בבית משפט, אבל אם אתה, התלמיד, מרגיש שנעשה משהו שהוא לא נעים לך, תגיד ואנחנו נגבה אותך. בכך אין מורכבות. מצד שני גם כשסיפור מסתיים בצורה נוראה של התאבדות יש צורך לדבר על התאבדויות כדבר שאינו פתרון. התאבדויות מתרחשות מסיבות שונות ומגוונות, ותפקידי להסביר להם שהקב"ה רוצה שנצמח מהמשברים ולא נברח מהם ומהעולם. כאן חשוב להוסיף שהעובדה שמישהו התאבד זו בחירה שלו, ואוי למישהו אחר שחווה הטרדה ויגיד שאין לו ברירה ועליו לספוג את המעשים כדי שהמטריד לא יתאבד".

הרב גודמן שב ומדגיש את הזהירות מהפקרת הילדים לקבלת מידע ונתונים מהרשתות החברתיות או מהחברים בהסעה ובבית הספר, שכן פרשנות זו תהי בהכרח גסה ולא מדויקת. משום כך על ההורים למצוא את הדרך לקיים את השיח. שתיקה של ההורה, אומר הרב גודמן, מקרינה לילד תחושה שאין להורה מה לומר ובכך היא מסוכנת בפני עצמה.

השיחה על הפרשות האחרונות יכולות להתחיל בשאלת 'מה אמרו לכם על כך בבית הספר' ו'מה דעתך על כך' ועד שיח שמתמקד בשאלה האם להשאיר את ספריו של הסופר בבית או לא, ומכאן להרחיב את השיח לנושא כולו. "שהילד ינמק כן או לא, וכל מסקנה היא רווח חשוב בשיח בין ההורה לילד".

ולאותם הורים שחשים שאינם מחנכים ולכן אינם יודעים כיצד לקיים את השיח הזה, אומר הרב גודמן כי אין לקבל זאת. יש לזכור ש"האחריות החינוכית הראשית היא על ההורים", ומתוך כך עליו להתייעץ, ליזום חוג הורים, להיוועץ באיש חינוך מוערך, לפנות לבית הספר, אבל "הכול מתחיל בבית. סמוך על האינסטינקטים ועל תחושות הבטן שלך. הורים היו הרבה לפני חוגי ההורים".