גל תושיה
גל תושיה צילום: צביקה טוכטרמן

"מגיל מאוד צעיר הרגשתי חיבור עמוק למוזיקה", אומר גל תושיה באחד משיאי שיחתנו, "ואחד הרגעים העוצמתיים שהגעתי אליהם בעניין הזה היה בהופעה של ההרכב שלי בפסטיבל בין־לאומי בברלין.

שנים רציתי לגור בברלין, היא הייתה מושא הערצה בשבילי, וסוף סוף הזמינו אותנו להופיע שם. מלון, טיסות, תשלום גבוה, כל מה שרק אפשר לחלום. ההופעה התקיימה בבית אומות העולם, הסאונד היה מעולה, וכמה דקות אחרי שהיא הסתיימה המנהלת של הפסטיבל ניגשה אליי ואמרה: 'כל הכבוד, בוא נעשה עסקים'.

"הלכנו למשרד שלה. היא רצתה לשלם לנו מיד, שלפה מעטפות של כסף והתחילה לספור אותו מול העיניים שלנו. פתאום, די משום מקום, הרגשתי תחושה נוראית. הרגשתי כאילו היא קונה אותי. היא גרמנייה, אני יהודי, אנחנו על אדמת גרמניה, וזה הרגיש רע מאוד. בנוסף לכל זה גם כל הזמן הרגשתי שאני מנסה למצוא חן בעיני הגרמנים. הרגשתי זרות מול הגרמנים המערביים, הכאילו מתקדמים ומגניבים. בפנים הרגשתי גועל ושאני רק רוצה להתרחק מכל התרבות הזאת. באותו רגע החלטתי לעזוב את המוזיקה הזאת, שהיא לא שלי, וגם לא לצאת מהארץ יותר. זה היה לפני יותר מ־15 שנה, ובאמת מאז לא עזבתי אותה".

לא זורם עם המיינסטרים

"נולדתי בראשון לציון למשפחה חילונית למהדרין", אומר גל תושיה, בן 45, נשוי ואב לארבעה המתגורר בבאר מילכה שעל גבול מצרים, יוצר, יינן וחקלאי. "השם המקורי שלנו היה תוסיה־כהן ואבי שינה למשהו יותר ישראלי". משפחת האב הגיעה מחלב, נצר למשפחת כהנים ידועה, והאם נצר למשפחה ס"טית שורשית, דור שמיני בירושלים. "מגיל צעיר הייתה לי כמיהה ליצירה. זה התבטא גם בתכנות מחשבים, אבל בעיקר במוזיקה. בנוסף לכך, מאוד אהבתי את הים. גלשתי המון. במבט לאחור אני מבין שהתעסקתי המון בדרכים שבהן יכולתי לבטא את העולם פנימי שהיה לי, ועשיתי זאת בעיקר בעזרת כתיבה ומוזיקה.

"היום באיזשהו מקום זה נראה לי זר ומוזר, אבל כל מה שגדלנו עליו היה קשור לתרבות המערב. סדרות אמריקאיות, מוזיקה לועזית, וכל הזמן חשבנו איך נצליח להיות כמוהם, איך נקבל מהם הכרה. התרבות הזאת קידשה את חוץ לארץ. תמיד השדר היה ששם זה טוב, שהאושר נמצא שם. שבארץ לא להיט. תחושה של 'נו טוב, נולדנו פה, מה נעשה'. הייתי בטוח שזו התחושה של כולם, של כל מי שנולד בארץ. כשהבנתי שזה לא נכון זה היה גילוי כל כך משמח.

"בבית הספר בסך הכול היה לי טוב. הצלחתי די בקלות. גם מבחינה חברתית, כדורגל, קשרים עם בנות וכל מה שנער רוצה. אבל יחד עם זאת בפנים תמיד הרגשתי זר לכל מה שמסביבי. זה התבטא למשל בספרות ובמוזיקה. הייתי שומע מוזיקה שונה ממה שהחברים שלי שמעו, הייתי חוקר ז'אנרים צדדיים יותר, שוליים, קורא ספרים מהפכניים יותר. לא זורם עם המיינסטרים. חיפשתי את היוצרים שרוצים לשרוף את המערכת. וזה גם פס הקול שהתנגן אצלנו בבית. כל התרבות הכי אפלה שהייתה בשנים ההן הגיעה אלינו הביתה, ואין מה לעשות, זה טובע בך משהו בנפש".

בתוך כל זה היה איזשהו חיבור למסורת?

"חיבור קלוש מאוד. בבית הייתה תחושה של התנגדות לדת. אפילו ביום כיפור לא נהגנו לצום. יותר מזה – כמעט לא הכרתי אנשים שצמים ביום כיפור. בשבילי זה היה יום של נסיעה באופניים, כל שנה ליעד רחוק יותר. האירוע היחיד שאני זוכר שקשור למסורת היה בר המצווה שלי. ידעתי שאני עומד לעלות לתורה, אז למדתי את הקריאה מקלטת ובבית הכנסת בשבת חזרתי עליה כמו תוכי. בשבת ההיא גם עליתי לברכת כהנים, כמובן בלי לדעת איך מברכים. היום אני יודע כמה טעויות עשיתי בברכה. יחד עם זאת, בתוכי פנימה חשבתי המון על שאלות כמו מה התכלית, האם יש מישהו שמנהל את מה שקורה, מהי מטרת העולם. זה היה מבחינה מאוד אוניברסלית, כללית, לא יהודית. וכך תמיד היה ברור שצריך לחשוב. הנאורים אומרים שאין אלוקים וזו התחושה השלטת".

הבריחה מהקזינו

לקראת סוף התיכון התחילו להתעורר אצלו מחשבות על השלב הבא, "אבל אז הצבא מבחינתי היה או לפראיירים או לאנשים שמנסים להשיג תפקיד שווה שיעזור להם באזרחות. זה בכלל לא היה שיח של ערכים. בסופו של דבר התגייסתי ליחידה מסווגת של משרד הביטחון, לאחר מיונים רבים. המפקדים שלי רצו שאצא לקצונה אבל הטיול הגדול בחו"ל קרץ לי הרבה יותר. אני מצטער על כך שלא שירתי עם יותר מוטיבציה, וכיום משתדל להגיד זאת לאחרים ובעיקר לכפר על כך ביישוב הארץ".

במסגרת השירות יצא תושיה לקורס מחשבים, ואחרי השירות התחיל לעבוד בתחום. "בתקופה ההיא מי שידע להתעסק עם מחשבים פשוט חטפו אותו. עבדתי בחברת סטארט־אפ, ושם הבנתי מה אני לא רוצה לעשות בחיים. עבדתי שם במשך שנה כי הרווחתי טוב, ואז טסתי. שני חברים מהצבא ואני חלמנו במשך לא מעט זמן על טיול במונגוליה, וזה מה שעשינו. יצאתי לטיול כדי למצוא את המקום שלי בעולם. היה לי כרטיס לכיוון אחד, חשבתי שכבר לא אחזור. מונגוליה היא מדינה יפהפייה, עצומה וריקה, וחלמנו לדהור בה על סוסים. מה שהכי הייתי צריך זה חופש, ושם השגתי אותו. דהרנו על סוסים במשך שבועות, הגענו למקומות מיוחדים וחווינו דברים שלא נשכח.

"אחרי תקופה מסוימת נמאס לנו ממונגוליה, שהייתה שטחית כמו גלויה, אז עברנו לסין, משם לטיבט ואז לנפאל. בנפאל החיים היו הרבה יותר מערביים, והכסף שהיה לי אפשר לי לחיות בה כמו מלך. אחרי כמה ימים בנפאל גיליתי את הקזינו וממש נדלקתי על זה. כל יום הייתי הולך להמר. למדתי שיטה שבעזרתה כמעט לא הפסדתי, ובאמת הרווחתי שם לא מעט. יצאתי לטיול של שנה, ובסופו נשארתי עם הסכום שאיתו התחלתי. ביום האחרון שלי בנפאל הלכתי שוב לקזינו, ודווקא ביום ההוא הפסדתי הרבה כסף. הבנתי שאם אני ממשיך עוד קצת אני מפסיד את כל מה שנשאר לי ואשאר בלי כלום. הבנתי שאני מכור ואני חייב לברוח מכל זה.

"נשארתי עם מאה דולר אחרונים בכיס, ובדרך החוצה משהו השתלט עליי אז רצתי חזרה לרולטה והמשכתי להמר. ההימור היה מוצלח, המשכתי לשחק ולנצח בלי הפסקה, הרווחתי את כל מה שהפסדתי ויותר. הבנתי שאנשים מתחילים לשים עליי עין, אז החלטתי שתוך כמה שעות אני בורח מנפאל. בארבע בבוקר, תוך כדי סופת גשמים וערפל, עליתי על האופנוע ויצאתי מקטמנדו לכיוון הודו השכנה. ברגעים האלה גם הבנתי שאסור לי להמר יותר לעולם".

בהודו הגיע לעיר בשם ואראנסי, ובה נפתח אצלו הצד הרוחני. "זה מקום מאוד מיסטי, עם המון גורואים ועבודה זרה. האווירה שם נעמה לי הרבה יותר מהמערביות של נפאל. הרגשתי שמשהו שהיה רדום בתוכי סוף סוף מקבל מענה. למדתי לנגן על סיטאר, ובעיקר עצרתי להתבונן. אחרי הודו טסתי לתאילנד, משם ליפן, ושם קרה משהו שלהפתעתי החזיר אותי לארץ. חבר שהגיע מהארץ נתן לי לשמוע דיסק של ברי סחרוף שבדיוק יצא, 'נגיעות', והרגשתי שיש בחלק מהשירים שם געגוע אדיר לארץ ישראל. הגעגועים השפיעו עליי מאוד ותוך זמן קצר חזרתי לארץ. הנחיתה הייתה לא רכה בכלל. אפילו אפשר לומר שחוויתי התרסקות".

בזכות שולי רנד ומאיר בנאי

"אחרי כל כך הרבה זמן של חופש", אומר תושיה, "פתאום בבת אחת המכבש הישראלי יושב עליך ואתה חייב לקחת אחריות. אתה יוצא מההזיות של הטיול ונכנס לאילוצי החיים. זו הייתה חוויה מאוד קשה בשבילי. חזרתי לעבוד בהייטק והתחלתי ללמוד קולנוע וטלוויזיה כי רציתי לקבל כלים שיעזרו לי להביע דברים שעברו עליי. בנוסף לכך למדתי מוזיקה והיה לי חלום לעשות מוזיקה לסרטים, אבל עדיין הייתי בחיפוש תמידי. גרתי בתל אביב, המשכתי עם החיפוש הרוחני שלי, למדתי פילוסופיה מערבית ועשיתי יוגה, אבל למקום אחד לא הגעתי והוא היהדות. ידעתי שאנשים חוזרים בתשובה, למשל הרב אורי זוהר, אבל הדיבור עליו היה שהוא השתגע. שזו לא החלטה הגיונית ומקובלת".

למרות הריחוק הזה, מה בסופו של דבר משך אותך פנימה?

"היום בדיעבד אני מבין שהיו כמה דברים שעזרו לזה לקרות. אחד מהם היה טקס פרסי אקו"ם, שאליו נשלחתי בתור סאונדמן. שולי רנד עם החזות החסידית זכה בפרס וזה היה מיוחד, וגם לא אשכח את ההופעה של מאיר בנאי ז"ל שהייתה בטקס. כולם תמיד רוצים שיצלמו אותם, אבל כשמאיר עלה להופיע כל המצלמות הפסיקו לצלם. כולם ידעו שמאיר מבקש שלא יצלמו אותו. זה ממש היכה בי וגרם לי לחשוב. הוא שר את 'שמע קולי' והעביר זרם של רוח יהודית גאה. זה מאוד נגע בי".

חודשיים אחר כך שוב הגיע כסאונדמן לאירוע שציין אלבום פלטינה לאביתר בנאי בגלריה במרכז תל אביב, שם בנאי שר את השיר 'אבא' בנוכחות אביו. "גם זה ממש עשה עליי רושם. לראשונה בחיי התחלתי להרגיש אמת. שמשהו נוגע בי. בעולם השני, שהכרתי היטב, הרגשתי דיכאון, עצבות. ראיתי שרוב האנשים לא שמחים. לעומת זאת הטוב שהתחלתי להכיר רק הלך ונהיה טוב עוד יותר.

"הייתי אז בזוגיות ארוכה עם רוני, אהבת חיי, שהיום היא אשתי. גם לה אור התורה האיר פנים, אז התחלנו להתקרב יחד. כחלק מזה גם החלטנו להתחתן, אבל לקחנו את זה ממש לאט. כשהבת הבכורה שלנו נולדה זה קצת התחזק. התחלתי לחשוב מה אני מעביר לה. הייתי מחובר אז לרוחניות אבל התחושה הייתה שזה חסר. למשל, תרגלתי המון יוגה, נשימות ומדיטציה. באחד הספרים שקראתי היה כתוב שצריך לתרגל תנוחות גופניות מסוימות כדי לנשום כמו שצריך, נשימות טובות בשביל לתרגל מדיטציה טובה, ומדיטציה טובה בשביל להתחבר לא־לוהי. וכאן לא הבנתי על מה מדברים. זה מתורגם מסנסקריט לאנגלית, ומאנגלית לעברית, ואין לי מושג על מה מדברים איתי.

"באחת השבתות החלטתי ללכת לבית הכנסת, רציתי לברר מה זה הא־לוהי הזה. הלכתי בשבת בבוקר לקריאת התורה וזה היה כל כך מרגש ומתוק. פרט לחוויה הרוחנית, שהרגשתי שהיא מאוד נכונה לי, האנשים היו שם מאוד נחמדים. הם עזרו לי להבין מה עושים, איך מתפללים. ממש התחלתי מאפס. זה היה אושר גדול. משם המשכתי לקרוא את פרשת השבוע וחיפשתי בספרייה שלנו ספרי קודש. מצאתי רק אחד, מסילת ישרים, שקיבלתי מפקוד שלי בצבא. אחרי שקראתי בו כמה עמודים הבנתי שסוף סוף מצאתי דרך".

סיפרת שמשפחתך חילונית מאוד. כיצד הם קיבלו את זה?

"המשפחה שלי פחדה. הם לא הבינו מה קורה איתי. ובכלל, בתקופה ההיא עדיין לא הייתה הבנה והכלה לבעלי תשובה כמו שיש היום. והמשפחה שלי באמת מאוד רחוקה. גם אני הייתי. בגיל 31 שמעתי קידוש לראשונה בחיי. אם לא הייתי לומד במכון מאיר אני לא יודע איך זה היה נגמר. קיבלתי שם הדרכה טובה. מבחינה תעסוקתית עבדתי אז במחשבים ובסאונד לטלוויזיה, לתוכניות ריאליטי וכדומה, אבל ראיתי שזה לא בשבילי, הרגשתי שזה מוריד אותי.

"גרנו אז בבקתה בדרום תל אביב עם גינה מלאה בקוצים, החלטתי להוריד אותם ולהתחיל לזרוע במקומם. השקיתי, טיפלתי במה ששתלתי, ואחרי שלושה חודשים יצאה עגבנייה ראשונה. לקחתי ממנה ביס וזו הייתה חוויה מכוננת. שם לראשונה פגשתי באמת את האדמה. שם התחיל החיבור העמוק שלי לארץ ישראל".

שיעורי הרב טאו בארבעים מעלות

תוך התקדמות איטית בתהליך התשובה החליט בעצה משותפת עם אשתו לעסוק בחקלאות, וחיפש את המקום המתאים. "חיפשנו אדמה שלא תעלה לנו כסף, ושמעתי שבבאר מילכה מחפשים אנשים שיעבדו את דיונות החול. זה אזור מרוחק, על גבול מצרים, אבל אשתי היקרה זרמה איתי. פרט לכך שרצינו לעסוק בחקלאות, וזה מה שזכינו לעשות, עבודת האדמה גם עזרה מאוד להתקרבות שלנו. לפני שעברנו התורה הייתה בעיקר משהו רוחני שלא מחובר למציאות. כשהתחלתי לעבוד את האדמה והמשכתי ללמוד הבנתי כמה זה חשוב מבחינה תורנית. הבנתי שיש פה ערך אדיר".

באחד הימים לאחר המעבר לבאר מילכה ביקר תושיה אצל חבר וראה שהילדים שלו יושבים מול המחשב מרותקים. "שאלתי אותו מה הם רואים, והוא ענה: 'ערוץ מאיר'. לא ידעתי במה מדובר. כשחזרתי הביתה נכנסתי לאתר, הורדתי שיעורים וביום אחד שמעתי את הרב ביגון, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, הרב אורי שרקי, הרב ערן טמיר, הרב אייל ורד ועוד. הרגשתי עמוק פנימה שזה מדבר אליי, מעין מעמד הר סיני פרטי, שאת הדיבורים האלה חיכיתי לשמוע כל החיים. גם כשעבדתי, זה מה שהיה לי באוזניים. אני עובד, שומע ובוכה מהתרגשות. ארבעים מעלות, החום של הנגב בצהריים, ואני עובד בשיא המרץ. שמעתי המון שיעורים, אבל שני ספרים שהשפיעו עליי במיוחד היו 'אורות' ו'נושא אלומותיו' של הרב טאו, ספר שמברר מתוך דברי הרב קוק את גודל ערך עבודת האדמה בישראל. מהר מאוד הבנתי שזו התורה שאני רוצה. שלתורה הזאת אני שייך, ולא התורה שאומרת שאנחנו נמצאים בחושך או בגלות".

מה בדיוק אתם מגדלים במשק? האם לא קשה לגדל פירות במדבר?

"כרמים של גפנים ליין ומאכל, זיתים למאכל ושמן, תמרים, אננס, רימונים, לימונים, אגסים, תפוחים, חרובים, אפרסקים, נקטרינות, דלעות, אבטיחים, אבוקדו. אבל המסה העיקרית שלנו זה גפנים וזיתים. אנחנו אוהבים את המדבר, כי יש בו הרבה מה ליישב. יש מה להפוך לירוק. אלה מרחבים שרק מחכים שיבואו ויגאלו אותם. הרצון לגדל את הגידולים האלה נובע באמת מתוך הרצון להראות שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, אפילו במדבר. יש אתגרים מאוד גדולים, החול דל ביחס לאדמה, אין כמעט מים ולכן צריכים להשקות הרבה ולשים המון קומפוסט. מצד שני, בגלל שאנחנו מרוחקים מיישובים ומחקלאות אחרת - אלה תנאים טובים לגידול אורגני כי אין הרבה מזיקים ואפשר לשמור על הגידולים נקיים. פרט לכך יש באזור הזה חום וקור שמאפשרים כל מיני גידולים".

אנחנו מצויים כעת לקראת סוף חציה הראשון של שנת השמיטה. כיצד אתה מתמודד עם זה?

"זה לא פשוט אבל מרומם. כמו בשבת שמרגישים שעצם היום מתקדש, ככה זה בשמיטה כל השנה. והאמת שזו כבר השמיטה השנייה שלנו. בשנת השמיטה הקודמת הייתי בתחילת התשובה שלי וגם המשק היה אז הרבה פחות מפותח ולכן הכול היה נראה אחרת. הייתי אז באורות של בעלי תשובה בתחילת הדרך, עם המון התלהבות, והתקשרתי לרב ביגון כדי להתייעץ איתו מה ואיך לעשות ולספר לו על כל הרעיון שלנו. אמרתי לו שאני רוצה להקים מרכז חקלאי־חינוכי, והוא אמר שלפני כן אני צריך ללמוד בעצמי. שמעתי לו ובהתחלה הגעתי למכון יום בשבוע, אחר כך יותר מזה, ובשלב מסוים הרגשתי שאני מתקדם והמשפחה נשארת מאחור אז עברנו כולנו לירושלים. גרנו שם ארבע שנים, ולאחרונה חזרנו לבאר מילכה, חזקים ומבוססים הרבה יותר מבחינה תורנית.

"בשנת השמיטה הנוכחית היה לי פשוט שאנחנו שומטים כמו שצריך. נערכנו לכך בהתאם כבר בסוף שנת השמיטה הקודמת. לפני תחילת השנה נטענו מה שיכולנו, בנינו תשתיות והבנו שהשנה אנחנו לא יכולים לסמוך על הגידולים. אנחנו אמורים לקבל תמיכה, אבל היא עדיין לא הגיעה וגם לא ברור כמה ומתי, בינתיים לקחנו הלוואות ובעזרת ה' מקווים להצליח להסתדר. אנחנו בעיקר סומכים על סייעתא דשמיא. כדברי התוספות בירושלמי שחקלאי מאמין בחי העולמים וזורע, ואנחנו מוסיפים - מתוך כך גם שומט. פרט לכך היקב שלנו ממשיך לעבוד עם ענבים של השנה השישית, גם הכנו את המקום לסיורים ולקבלת מבקרים והשנה אנשים יכולים להגיע ולאכול מהפירות. בשמיטה הם לא שלנו, הם של כל עם ישראל".

חקלאות בלי טרקטורים

החווה פתוחה למתנדבים שמגיעים לעבוד בה אבל גם לטעום חוויה רוחנית לא שגרתית: "החווה שלנו מאוד מיוחדת. אני ממליץ לכולם להגיע ולהכיר אותה מקרוב. מיום הקמתה היה לי מאוד חשוב שתהיה כאן רק עבודה עברית, ומהר מאוד הבנתי שיהודים לא יכולים רק לעבוד, שצריך לחבר רוח וחומר. עלו בי הרבה רעיונות וחלומות ובסופו של דבר הקמתי משק שהוא גם מרכז חינוכי־חקלאי. אנשים מכל העולם באים להתנדב אצלנו, כי זה מקום שמאפשר עבודה פשוטה ובלתי אמצעית. אין אצלנו טרקטורים או כלים גדולים. ובכלל – לכל מי שמגיע, בכל גיל ובכל מצב, יש מה לעשות. אנחנו מתאימים את העבודה של המתנדב למה שהוא יכול ורוצה לעשות.

"אנחנו מאוד שמחים בהגעת המתנדבים, כי חשוב לנו לשמור על ערך העבודה העברית ולאורך זמן זה לא פשוט. המתנדבים מקבלים מגורים ואוכל ומקום שנעים להיות בו. זו עבודה שהיא חוויה והמון אנשים חוזרים שוב ושוב. הם קצת כמו משפחה שלנו. היחסים עם המתנדבים הם מאוד בריאים כי שני הצדדים בנתינה.

"פרט למתנדבים, לפעמים חברים באים ועוזרים, חבר'ה של השומר החדש מגיעים, ולא פעם גם מגיעות קבוצות גדולות לכמה שעות עבודה. במקרים האלה מדובר בעיקר על חבר'ה ממוסדות חינוך ותנועות נוער. הם מקבלים שיחת מוטיבציה, אנחנו מסבירים להם מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ואנשים מאוד מתרגשים מזה וגם נהנים מהעבודה כמובן.

"זה בהחלט מאתגר, כי אנחנו לא יודעים מתי ואיך העזרה תגיע, אבל ברוך ה' אנחנו בשלבי גדילה ומציעים לכל מי שרוצה לעזור לזה לקרות – לסייע לנו. אנחנו רוצים שהרעיון הזה יתפשט עוד ועוד, ושנגדיל את החיבור שלו לכלל עם ישראל. בהקשר הזה אני יכול לומר שאנחנו גם מחפשים משקיעים, ובכלל, כל עזרה תתקבל בברכה".

האם אין קשיים כלכליים או טכניים בבחירה להעסיק רק עובדים יהודים?

"לא רק שזה קשה, זה על גבול הבלתי אפשרי, ואנחנו עושים את זה כדי להראות שזה אפשרי. עבודת אדמה זה קודש מבחינתנו. זה כמו לתת לתאילנדי להניח תפילין. אנחנו מאמינים שהעבודה הזאת היא מצווה של עם ישראל, ואנחנו לא יכולים להפקיע את זה. הקשיים הכלכליים הם עצומים. להשיג יהודים שיכולים לעבוד במקום מרוחק כל כך ובעבודה קשה יחסית זה לא פשוט. החקלאות שאנחנו עושים לא מאפשרת לנו לשלם לאנשים משכורות גדולות יותר ממה שהם ירוויחו במקומות אחרים בעבודה פשוטה יותר".

מה הרעיונות החינוכיים שאתה מעביר למי שמגיע לחווה?

"הרעיון הראשון הוא שאנחנו ממש נמצאים בגאולה. עבודת האדמה זה משהו שכל אחד יכול להרגיש שהוא מועיל בו. דרך העשייה אנשים מתחברים לדבר הזה וגם מוכנים להקשיב זה לזה. בגדול אנחנו רוצים לתקן את חטא המרגלים. להחזיר לעם ישראל את האהבה לארץ ישראל. אתה ממש חווה את הקשר באמצעות עבודת האדמה ועל ידי כך אנחנו מגבירים את האהבה לארץ חמדה. אנשים נמצאים פה, רחוקים מהסביבה המוכרת להם, אין הסחות דעת, בלי זום ובלי אינטרנט. ולכן גם בחרנו שלא להביא Wi-Fi למקום".

אילו תגובות מעניינות קיבלת מהאנשים שבאו לחווה?

"אני בעיקר זוכר את האנשים שחוזרים. אנשים שחווים חוויה עמוקה במקום. הרבה פעמים למשל מגיעים נערים בני 15, והם חוזרים בזמן השירות הצבאי וגם אחריו. זה בונה קומה באישיות. וכמובן הכי משמח אותי זה לראות אנשים שבאו אלינו ואחר כך מספרים לי שהם במכון מאיר, בתהליך של תשובה. אנחנו לא מכוונים לכך באופן ישיר, לא מדברים על זה ישירות. אלה דברים הקב"ה עושה".

הדמעות שמעבר למילים

איך זה מבחינת המשפחה וגם מבחינה דתית לגור במקום מבודד כל כך?

"זה בהחלט מאתגר. אין את הקהילה העוטפת כמו שיש בקריית משה למשל, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו גם מקבלים המון בבאר מילכה. הילדים הולכים לבית ספר דתי באזור, נוסעים ארבעים דקות באוטובוס וזה לא פשוט, אבל כמובן שיש חברה. יש להם חברים שאינם גדלים במשפחות שומרות תורה ומצוות, אבל הרבה פעמים בשבתות הם רוצים לבוא דווקא אלינו. הרבה אנשים גם שואלים אותנו שאלות, ולאט לאט יודעים מה זה למשל בשרי וחלבי. הסיכוי שלהם להיחשף לדברים האלה הוא מאוד נמוך. הילדים אוהבים את ירושלים, אבל הם גיבורים ויודעים שאנחנו נמצאים פה כדי לתת. גם אשתי היא ממש גיבורה בכך שהיא מוותרת על הנוחות והקהילה העוטפת של קריית משה. וגם פה כמובן יש אנשים נהדרים ויש לה חברות טובות. יש אחווה מאוד גדולה בין התושבים ובין החקלאים. בלי זה אי אפשר היה לשרוד כאן.

"ולמרות כל הקשיים, אני רוצה לומר שאנחנו שמחים שאנחנו כאן. בירושלים הכול הרבה יותר רוחני, ממש גן עדן. יש תלמודי תורה, קהילה חזקה, מכון מאיר ועוד. אבל כאן זו שליחות. פה זו עבודה. כאן באנו לתת ופחות לקבל. אם היה לנו רע לא היינו נמצאים פה, טוב לנו, אבל בכל זאת יש דברים שחסרים לנו כאן. ועם זאת, אנחנו בוחרים להיות כאן בכל יום מחדש. ובכלל, עצם הבחירה במקום מסוים שיהיה ביתך - היא שהופכת אותו לאהוב".

מה נותן לך החיבור לארץ ישראל?

"זו אהבה חדשה שגיליתי בחיי, ואני מתאהב בכל פעם מחדש. אני רואה חקלאות, נופים, ומרגיש עוצמות אדירות של אהבה. נדבקתי בווירוס הזה של הרב ביגון, של מכון מאיר, שרואה בכל דבר בארץ ישראל מהלך של גאולה. אם הייתי יכול הייתי מחבק את כל הארץ. אני לא יכול, אז אני לפחות מלביש את המדבר בירוק, מלביש אותו בכסות נאה. אני זוכר את הרגעים הללו שהייתי נשכב בהם על החול וחש את חום הקרקע ומרגיש במקום הכי גבוה שיכול להיות. יש דברים שקשה להסביר אותם במילים, זה רק בדמעות".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו