יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

לאסקימוסים יש מאה מילים שונות כדי לתאר שלג ואילו לנו יש רק מילה אחת כדי לתאר גשם, וגם היא רוב הזמן לא בשימוש. לא שאני מתריס כלפי שמיא חלילה, זה פשוט המצב. אבל בשבוע שעבר תודה לא־ל הגשם המדובר סוף סוף דפק הופעה מרהיבה. כדי לתבל את העניינים אפילו נתנו לסופה המדוברת שם, ועם קצת יותר היענות ציבורית היינו גם עושים לה זבד הבת. בכל אופן, במשק הבית היעקביני המשמעות הייתה ברורה: צריך לוודא שלכולם יש בגדי חורף נאותים וחמימים.

בדיקה זריזה העלתה כמה ממצאים מרתקים. ראשית גילינו שאשתי תתברך נושאת על שכמה כשליש מההכנסות הרבעוניות של נקסט תובב"ה. "עתיד אדם לתת דין וחשבון על מה שלא לבש בעולם הזה", נאמר בסילוף כזה או אחר בכתובים, ובבית משפחת יעקבי לא לוקחים צ'אנסים. התגלית השנייה הייתה מרתקת לא פחות: אף אחת מההוצאות המדוברות לא בוזבזה על בגדים לבעל הבית האהוב, על גפיו הארוכים והחשופים לקור. והדבר הוא פלא.

"למה אתה לא אומר שאתה צריך בגדים לחורף?" שאלה אשתי להכעיס, כאילו התינוק שלנו עדכן אותה שהוא צריך וואנזי חדש לחורף. ומה ההבדל ביני ובין תינוק בן חצי שנה, אני שואל אתכם? פחות קילוגרמים ממה שהייתם חושבים.

על כל פנים, התרעומת על אשתי הייתה כפולה. הרי מיום שהתחתנו היא לקחה על עצמה את האחריות על המלתחה היעקבינית. כמו בת למשפחת פורסטר היא נכנסה חדורת מוטיבציה אל המלתחה הקדומה מעשה ידי חמותה גברת ספקטרה, והכריזה מלחמה כוללת על אופנת יעקביני הקדומה שהחזיקה מעמד ללא שינוי מ-1997 ועד 2012.

ראשית סולקו כל החולצות. הטענה: אתה לא מידה אקסטרה לארג'.

אני יודע מה אתם חושבים, מה ההווה אמינא שאני אקסטרה לארג' בכלל. הלוא משקל נוצה הייתי ובמשקל נוצה אשאר. אבל הרזים שבכם בוודאי יודעים רז זה: כל אמא לילד צנום לא מצליחה פסיכולוגית שלא להלביש אותו שתי מידות יותר מכדי משקלו. זאת כדי ליצור אילוזיה של נפח. אשליה של משקל. אם הילד לא אוכל, לפחות שייראה מרשים ברוח מצויה.

"אתה נראה כאילו אתה בתוך אוהל שמונה", אשתי הסבירה לי בעדינות והחולצות נעלמו כלא היו.

אחרי החולצות נאלצתי להיפרד מנעלי ההרים. הטענה: אתה לא בהרים.

"תגיד לי, אתה בתל סאקי?" שאלה אשתי בהתרסה, "אנחנו חוזרים הביתה רגלית דרך הארבל?" היא המשיכה. נדתי בראשי לשלילה כי ידעתי שאם אתחכם אז דייקא יש מצב שאחזור הביתה ברגל. "יפה, אז אתה לא צריך נעלי הרים".

חייבים לומר שיש משהו בדבריה. הרי אני לא נועל נעלי באולינג לאזכרות, אז למה שאנעל נעלי הרים לעבודה? מילא.

אחרי החולצות והנעליים הגיע תור הדגמ"חים. הטענה: אלו דגמ"חים.

"כמה כיסים אתה צריך למען השם?" היא שאלה.

"שלא יתבלבל לי כיס של מעות עם כיס של צדקה", עניתי לה ברצינות תהומית וקיוויתי לטוב. התקווה הייתה שאשתי, שאז עוד לא ידעה על מי היא נפלה, תחשוב שאני רציני.

"עם הדגמ"ח הישן הזה אתה באמת נראה כאילו אתה צריך צדקה", היא ירתה. גם אני עוד לא הכרתי אותה אז.

על כל פנים הדגמ"חים פינו את מקומם לג'ינסים חדשים, חולצות הענק הוחלפו בחולצות שאי אפשר להכניס בתוכן עוד שלושה כמוני ונעלי ההרים הוחלפו בנעלי הליכה. הליכה על שום ההליכה שאני הולך בהן. אפילו חמותה של אשתי הודתה בפה מלא שהשינוי מבורך. חמות חכמה יש לאשתי.

ועכשיו מה? עשר שנות נישואין חלפו ומלתחת החורף שלי כוללת ג'ינס אחד תקין, שלושה סריגים שיש בהם יותר חורים מאשר בעלילה של הספיידרמן האחרון ונעליים דווקא בסדר.

"איך הגענו למצב הזה?" תהתה אשתי כשעמדנו נבוכים מול הארון.

"את יודעת, אם היינו שומרים איזה דגמ"ח אחד אז הייתי יכול ללבוש אותו בינתיים", קנטרתי.

"ואם היינו שומרים איזו חולצה אחת אז היינו יכולים להשתמש בה כדופן לסוכה", היא החזירה.

בכל אופן, התיישבנו שנינו להזמין לי בגדי חורף, מה שהתברר כמלאכה לא פשוטה בכלל, כי אינה דומה מידת המדיום האירופאית לזו האמריקאית ולא משנה כמה נספר לעצמנו שנחזיר את ההזמנה אם היא לא תתאים - לכולנו ברור שזה לא יקרה.

וגם אחרי שהצלחנו לשקלל את עניין המידות, התברר שהמשלוח יגיע רק בעוד ארבעה שבועות לכל המוקדם, ולך תדע כמה חורף ישראלי יישאר עד אז בכלל.

"נמשוך עם מה שיש וננסה שוב בשנה הבאה?" שאלה אשתי בהיסוס ואני מיד הסכמתי. למה למהר לבזבז היום מה שאפשר לבזבז בעוד שנה?

ועכשיו כשאני חושב על זה, אני מבין בדיוק איך הגענו למצב הזה. הרי זה בדיוק מה שקרה בשנה שעברה.

מילא.

jacobi.y@gmail.com

whatsapp
הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של ערוץ 7