בימים האחרונים אנו עדים לחשיפות ציבוריות של פרשות קשות ומטלטלות. כל מי שליבו לב בשר כואב ומתקשה לעכל.
בתור נפגע בעצמי בילדות, הפרשיות הללו מציפות בי גם רגשות וזיכרונות אישיים. אבל הדבר שהכי מקשה עליי זה לראות שוב ושוב את ההתנהלות של הסביבה הקרובה שנחשפת לפגיעה. השתיקה, הבושה, ההסתרה, ולפעמים השתקה והחרמה של הנפגעים, מכאיבות אפילו יותר מהפגיעה עצמה.
לפתחו של כל מי שנחשף לפגיעה מינית בסביבתו עומדת שאלה קשה: מה לעשות? האם לחשוף את הסיפור או לנסות לטפל בשקט? האם לסגור את הסיפור בין הפוגע לנפגע או לפרסם את הדברים, ולו רק כדי למנוע פגיעות נוספות?
ההתלבטות הזאת תלויה בגורמים רבים, חלקם מוצדקים וחלקם פחות. אבל בפועל אנחנו רואים שפעם אחרי פעם קהילות, משפחות, מוסדות חינוך וארגונים מבכרים דווקא את דרך הפעולה השקטה (לפעמים אפילו תוך התעלמות מהחובה לדווח על פי חוק), מבלי להבין את ההשלכות החמורות שיש לכך.
לפני 22 שנים, כשחשפתי את ההתעללות המינית שעברתי במשך כחמש שנים, לא ידעתי עד כמה מהר החשיפה תתפוגג ותחזור להיות סוד. ולא רק שהיא חזרה להיות סוד, הסוד אפילו התחזק יותר מאשר בזמן הפגיעה עצמה. אז נכון, הרווח מהשיתוף הראשון היה חשוב, כי הפגיעה נפסקה וזה הרבה מאוד, אבל מיד לאחר מכן נשארתי עם שתיקה ארוכת שנים.
לסיפור הפגיעה שלי לא היה מקום מלבד בחדר הטיפולים. המשכתי לשאת איתי את הכאב של הפגיעה ואת כל ההשלכות שלה. לבד. חוסר היכולת לדבר על הפגיעה עם הסובבים אותי, לקבל את התמיכה החברתית הבסיסית שהייתי כל כך זקוק לה, פגע בי לא פחות מהפגיעה עצמה. כי אחרי שנים של בדידות, בושה ופחדים, הדבר שהכי הייתי זקוק לו היה תמיכה מהסביבה. זה לא קרה, כי את הסיפור שלי הייתי צריך לשמור בשקט.
פגיעה מינית היא פצצה. היא משליכה רסיסים לכל עבר. האינסטינקט הטבעי שלנו כשאנו נחשפים לפגיעה מינית, במיוחד כשהיא קרובה אלינו, הוא לשמור על עצמנו, לשמור על החברה שלנו, על המשפחה ועל הקהילה. אנחנו נעדיף לא לפוצץ את הפצצה בחוץ. ננסה למזער נזקים ושכמה שפחות אנשים ייפגעו.
הבחירה לדאוג לכלל על חשבון הפרט, לדאוג לחברה על חשבון הבדידות של הנפגעים, יש בה אולי היגיון מסוים. היא כנראה נובעת מחשש לפגיעה במבנה החברתי או המשפחתי כולו, אבל צריך לדעת שיש לה מחיר.
צריך לומר באופן ברור: השתיקה משרתת את הפוגעים ולמעשה מנציחה את הפגיעה. היא משאירה את הנפגעים להתבוסס בדמם ולהתמודד לבדם. במקום לקבל תמיכה, הכלה, תיקוף, ניקיון מאשמה, הם מקבלים מסר ברור שאסור להם לדבר כדי לא לפרק את הסביבה, שהכאב שלהם לא באמת חשוב לעומת שמירה על שם ותדמית.
אין חיטוי טוב יותר מאור השמש, זה נכון לפצעים בגוף ועל אחת כמה וכמה לפצעים בנפש. כדי להצליח לרפא את הפצע הנפגעים חייבים לעבור תהליך של שיתוף וחשיפה, וכדי שיוכלו לעשות זאת הם זקוקים לתמיכה מהסביבה.
כל צמיחה, כל התקדמות בסיפור של פגיעה מינית, בין אם זה במישור הטיפולי ובין אם זה במישור המשפטי, חייבת לעבור דרך חשיפה מסוימת. כדי שהסיפורים יתבררו באמת (וגם כדי למצות את הדין עם הפוגעים) הנפגעים צריכים להיות מסוגלים למסור עדות. וכדי שיוכלו לעשות זאת מבחינה נפשית, אחרי כל כך הרבה שנים של האשמה עצמית, בושה והסתרה, הם זקוקים לתמיכה מהסביבה, מהמשפחה, מהמוסד החינוכי, מהיישוב.
כמובן שהחשיפה צריכה להיות בזהירות, באופן שקול והדרגתי לפי הצורך של הנפגעים. לא בכל שלב הנפגעים ירצו את החשיפה, אבל אנחנו כחברה צריכים לתת להם את האפשרות הזאת. להעניק להם ודאות שאם הם ישתפו הם לא יסתכנו בפגיעה חוזרת. צריך לתת להם להיות בטוחים בעצמם להגיד "נפגעתי, אני צריך עזרה". מי שנפגע יודע, זה באמת לא קל.
למגר את הפגיעות לגמרי אנחנו לא יכולים, אבל אנחנו כן יכולים למזער מאוד את הנזקים שלהן. אל תפחדו על הקהילה ועל המשפחה, קהילה בריאה היא קהילה שפותחת את הכאב ומתמודדת איתו, ביחד.
הכותב הוא ר"מ בישיבה, מאמן אישי, מרצה ומנחה קבוצות, מייסד פורום הנפגעים 'יוצאים לאור'