שבע שנים. אין הכוונה לזמן שעבר מאז שנת השמיטה הקודמת. מדובר בתקופה הכמעט בלתי נתפסת שבה נמצאים בשבי חמאס שני חללי צה"ל הרוגי מלכות ושני אזרחים חולים. סמ"ר אורון שאול וסגן הדר גולדין הלכו בראש הטור בשליחות מדינת ישראל כשלוחי ציבור. הם יצאו לשדה הקרב כשברור להם שצה"ל ומדינת ישראל יעשו כל מאמץ להשיבם אם ייפלו בידי האויב. החובה להחזירם לא נגמרת עם שוך הקרבות. היא נגמרת עם השבתם, חיים או מתים, בחזרה לחיק עמם ומדינתם.
היכן מנהיגי הציבור? היכן ההנהגות? שתיקתם צורמת ותורמת לאוזלת היד המדינתית להחזרת השבויים. אפשר שעסקת שליט היא זו שמעלימה את אלו שאמורים להיות כעמוד אש לפני המחנה. אלא ששחרור המוני של מחבלים איננו גזירת גורל, הוא רק פרדיגמה שאפשר וצריך לשנותה.
אומנם "פני הדור כפני הכלב" הוא אחד מסימני הגאולה, אך אנחנו לא זקוקים להנהגה פוליטית, ציבורית, רבנית או רוחנית שתביט לאחור כדי לראות לאן מופנות פני הציבור אלא להנהגות ומנהיגים שמתווים דרך, שסוללים במדבר, שחוצבים בהר. טראומות עבר מעסקאות שבויים אינן סיבה מספקת לשתיקה הצורמת של ההנהגות. כל ההנהגות.
מתי שמעתם בפעם האחרונה שיעור שעוסק בהחזרת שבויים? אולי טור דעה של מנהיג כלשהו? נסו אולי ראש ישיבה, ראש קהילה, ראש מפלגה? סביר להניח שתתקשו להיזכר. זה מביך.
הפרדיגמה הקיימת בנושא שבויים ונעדרים כרוכה ביסודה בשחרור אסירים המוני. אפשר וצריך ליצור מציאות אחרת. אחת הפרדיגמות החליפיות מציעה להביא בחשבון את כל המשאבים והנכסים העומדים לרשותה של המדינה במגוון תחומים, ובהם הכלכלי, המדיני, הרפואי, הביטחוני ועוד, ולעשות שימוש במשאבים אלו. על הריבון, שבשמו ולמענו יצאו הלוחמים לשדה הקרב, לעשות שימוש במכלול המשאבים העומדים לרשותו כדי להשיב את הבנים ואת כבודנו.
יש להניח כי האויב, שכבר התרגל שמדינת ישראל פועלת על פי כלליו, ידחה בתחילה כל הצעה על הסף. אך בנייה נכונה ועקבית של פרדיגמה חדשה, עמידה על עקרונות ובחינת ערוצי שיח יצירתיים עשויות להניב תוצאה רצויה בהרבה למדינת ישראל. לו הממשלה הייתה שמה לה זאת כמטרה בתום מבצע צוק איתן, אולי שבע השנים האחרונות לא היו חולפות לשווא ולא היו שבע השנים הרעות של השבויים ומשפחותיהם.
בכל הסכם שהוא צפויים להשתחרר מחבלים, אולם מספרם ובעיקר רמת מסוכנותם הם בהחלט קריטריונים שעל ישראל לעמוד איתן לגביהם. במקום לומר מה אנחנו לא מוכנים, יש להגדיר מה כן. חברה שבה משתחררים רוצחי נשים במנגנון של ניכוי שליש, ראוי לה להתלבט עמוקות בנוגע לשחרור מחבלים במסגרת פדיון שבויים ולא לנקוט עמדת לאו רבתית.
אפשר ליצור פרדיגמות נוספות לשחרור שבויים. אבל לשם כך חייבים להתחיל לדבר, לזעוק ולדרוש את המובן מאליו. את החובה הערכית והמוסרית של החזרת חיילי צה"ל, שליחי ציבור, גם אם הם חללים. את זה לימדונו משה רבנו שעסק בהעלאת עצמותיו של יוסף הצדיק בשעה שבני ישראל יצאו בחיפזון ממצרים, ודוד המלך ששם קץ לצרת הבצורת כשהביא את שאול ויונתן לקבורה. חשיבות הבאתם של הרוגי ביתר לקבורה גם היא צריכה לשמש דוגמה חיה לחובתנו כלפי הרוגי המלכות שבשבי חמאס.
לאתוס היהודי יש בהיסטוריה צדדים וביטויים מעשיים, ולא רק בדרך הדרש. ומה בדורנו? כפי שחובה עלינו לדרוש כך חובה עלינו לקיים, גם כלפי שלוחי מצווה שניזוקו.
תחקיר צבא ארצות הברית על ניצחון צה"ל במלחמת יום כיפור קובע כי "ערכים לא מוחשיים הם אלו שהביאו לניצחון". איש איש באמונתו יכול להגדיר מהם אותם "ערכים לא מוחשיים". אולם יש לציין בהקשר זה את עמידתו העיקשת של הרמטכ"ל דוד אלעזר ז"ל על כך שפתרון לאיסוף החללים משדה הקרב, איתור נעדרים והסכם חילופי שבויים קודם לכל דבר אחר. זאת על אף לחצים כבדים שהופעלו עליו מבית ומחוץ לדחות את השיחות בנושאים אלו עד לייצוב קווי הפסקת האש.
הערבות ההדדית היא אבן הראשה של החברה בישראל ומצוות פדיון שבויים היא הבסיס לקשר שבין העם לחייליו. עם ישראל כבר לא בגלות, הוא ריבון בארצו ומתמודד מול אויביו מתוך עוצמה ולא מתוך נרדפות ונרפות גלותית. על כן נכון יהיה לצקת תוכן חדש להלכה שקבע הרמב"ם ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". נכון יהיה להוביל לימוד ועיון מחודש בנושא חובת פדיון שבויים כעם חופשי בארצו. גם לזה דרושים מנהיגים.
על כולנו חלה החובה לעשות דבר מה, כל אחד ואחת בכוחו וביכולתו, כדי לקרב את יום שחרור השבויים. מי שיש בכוחו לפעול מחויב לפעול. מי שבכוחו לדרוש מחויב לדרוש. מי שבכוחו למחות מחויב למחות. אם לנוכח השתיקה הצורמת של ההנהגה הקהילתית, הרבנית, הרוחנית, הפוליטית, המדינית, הציבורית והלאומית נוביל התעוררות מלמטה, אזי גם אלו שאוחזים בעמדות ההנהגה יידרשו לכך. קומו ועשו! הגיע הזמן לפעולה, הגיע הזמן להנהגה.
הכותב הוא אלוף משנה במילואים