על הבמה
לפני שלוש שנים יצא לי לחוות לרגע את החוויה של זמר על במה מול קהל רב. לא, אני לא הזמר (ולכן היה קהל רב). לא, זה לא היה האמפי בקיסריה, בטח לא הופעה בהיכל מנורה. היה זה ליל הושענא רבה בקרני שומרון, שתיים בלילה וכמה אלפים בקהל. התוועדות. הייתי מופקד על דברי התורה והסיפורים, חנן בן ארי המופלא על השירים ובין שיר לסיפור שוחחנו בינינו כאילו אין קהל. מאז הלילה ההוא אני מגניב בברכות השחר ברכה נוספת בלי מילים ובלי תנועת שפתיים, ברכה אישית: ברוך שלא עשני זמר. בהכירי את עצמי הייתי עלול להתפתות לקריירה כזאת אילו היה לי קול משובח יותר, אני מאמין בכוחה של המוזיקה לחולל שינוי ולגעת עמוק, ויש לי גם כמה שירים בקנה, אז מן הסתם הייתי הולך על זה. אבל הקול, איך לומר ועדיין לשמור על כבודי - לא ממש מתאים. ברוך שלא עשני זמר, או בגרסה החיובית: ברוך שעשני זייפן. למה? מפני שלא הייתי עומד בעוצמת ההערצה הזאת. פשוט מאוד.
תמיד ידעתי שעמידה על במה מול קהל מעריצים היא אתגר עצום למידות הנפש, על גבול הבלתי אפשרי, אבל מהי ידיעה לעומת החוויה. שם, על הבמה, כשאור הזרקורים מופנה אליך, כלומר אליו, אל חנן, אתה מתחיל להבין באיזה אתגר הוא צריך לעמוד מדי יום.
קריאות הערצה מהקהל. "מלך", "אלוף העולם" (אז עוד לא היה השיר, אבל האלוף היה גם היה), כולם מלווים אותך בעיניים נוצצות, מרימים את הידיים לשמיים ומתמסרים לשירים שלך. הם כחומר ביד היוצר, והיוצר הוא אתה. במנגינה אחת אתה לש את ליבם ומנקב את שק הדמעות, ובאחרת מקפיץ אותם עד לב השמיים. הם מבקשים שתשיר ותשיר, שלא ייגמר להם. והם יודעים את השירים שלך בעל פה, שולטים במילים, במנגינה ובשריקות, בולעים בשקיקה כל תנועה שלך. צוחקים לעיתים צחוק מופרז מכל בדיחה, כיאה למעריצים. וזה הרי רק לילה של תורה בקרני שומרון. תכפילו אותו בהיכלי תרבות ובזאפות, באולמות מופעים ובזריחה במצדה. תוסיפו לכך אלפי סלפים, מילות הערצה וצפיות אין-סופיות ביוטיוב ותקבלו משימה על-אנושית. ועוד דבר שהפך להיות חלק מהעניין בשנים האחרונות - אדמ"ורות של זמרים שנחתה עליך בלי כל הכנה. כי כולם משחרים לפתחך, סרטון לבת מצווה וברכה לחתונה, ואיך אפשר לסרב לילדים חולים או לקשישים בודדים. ו"תעשה טובה" ו"אתה פשוט חייב", ו"היא שרה את השירים שלך בלי סוף ועכשיו היא חולה, צלם איזו ברכה", ואתה צריך לבחור את המילים הנכונות ברגעים עדינים, ואסור לטעות. וכשאתה מסרב בצד השני לא מבינים שאתה מוצף, רגשית ומעשית, שאם היית נענה לכולם היית מצלם ברכות כל היום. וקשה להישאר קטן כשכולם כבר החליטו כמה אתה גדול.
אז עליי חס הקב"ה, ועל חנן ושכמותו הוא הטיל משימה. וכמו שאמר לי פעם חבר עיוור – העיוורון הוא מתנה נפלאה לאנשים מסוימים שעלולה להרוס חיים של אחרים, ורק אלוקים יודע למי נכון לחלק מתנות. כך כנראה גם מתנת הקול והכישרון, וראיתי איך חנן מתנהל נכון עם המתנה הזאת. בזהירות, בעדינות, לבל יגבה ליבו. ולמדתי שיעור. אחרי הלילה ההוא כתבתי לי שיר:
מלך אתה
ואחרי אולמות מלאים ואחרי שאגות הכפיים,
ואחרי עוד הדרן להדרן, וצרחות שנוגעות בשמיים,
ועשן תהילה צבעוני וכינור שעושה לי כנפיים,
קול קהל משולהב מעריץ, משחק לי בתוך האוזניים:
מלך!
מלך אתה!
רוצים רק אותך!
לגעת בך!
מלך!
מלך אתה!
רוצים רק אותך!
ענק שכמותך!
ואחרי שגם אבא מודה שהבסתי את כל הנביאים
שאמרו שדבר לא ייצא וצריך כבר ללמוד משפטים.
וכולם שאגו לי "הדרן", כמה טוב שגם אמא רואה,
ואחרי שכולם הסתלקו, שמעתי מתוך המראה:
עבד!
עבד אתה!
רוצים רק אותך!
לגעת בך!
עבד!
עבד אתה!
רוצים רק אותך!
מכור שכמותך!
ואחרי שהצלחתי לשמוח, לבד בלי עשן בעיניים,
לכתוב מנגינה למגירה לא תלויה במחיאות הכפיים,
ואחרי שביני לביני, עם אישה ותינוק בידיים,
בלי במה ובלי אור זרקורים, אז שרתי לי שוב באוזניים:
מלך!
מלך אתה!
רוצה רק אותך!
לגעת בך!
מלך!
מלך אתה!
רוצה רק אותך!
ענק שכמותך!
רק בן אדם
בעיניי, בסיפור הזה יש אחריות לשני הצדדים, גם לקהל. צריך לזכור שהאיש שנמצא על הבמה הוא אדם עם חולשות, לפעמים דווקא בשל חולשותיו הוא כותב ושר כל כך יפה ומבין את רזי הנפש. הוא לא מושא להערצה, הוא אדם. הברכות שלו אינן שוות יותר מברכות של אדם אחר, והעובדה שנתחכך במפורסם ונצטלם איתו לא תהפוך אותנו קיימים יותר. ככלל, הגדרתי לעצמי מזמן שכשבצד אחד נמצא מעריץ, מן העבר השני עלול להיות עריץ.
ולכל מי שמתבלבל לפעמים בין זמר לאליל או בין רב לאלוקים, הנה מתנה מהרש"ר הירש.
כשנולד משה נשארו ההורים שלו בעילום שם. התורה אינה טורחת לומר דבר פרט לאיש לוי שלוקח את בת לוי. פתאום, בפרשה שלנו, רגע לפני שמתחילים המופתים, התורה עוצרת הכול ומזכירה לנו את כל השושלת של משה, מי היו הסבא רבא והדודים ואמא ואבא והאחים. עד עכשיו זה לא היה חשוב, השליחות שלו לא נחלה הצלחה. אבל עכשיו, דווקא עכשיו, רגע לפני שהאיש הזה עומד לחולל את המופתים הגדולים ביותר על במת ההיסטוריה, התורה מדביקה תווית אזהרה: מדובר באדם! כולנו מכירים את הוריו, היינו שם כשהוא נולד, אדם משכמו ומעלה, פאר היצירה, אבל אדם. ודווקא בשל היותו עניו מכל אדם שאינו מתיימר למשהו אחר – הפלא האלוקי עובר דרכו. אין מחסומים.
לתגובות:liorangelman@gmail.com