ומותר לאהוב

בגיל 15, כשהוא מתמודד עם מחלת הסרטן בבית החולים תל השומר, פגש הנער הבני־ברקי אפרים דוד בפעם הראשונה את הציונות הדתית מקרוב. "בזמן האשפוזים הקשים היה בחור מישיבת רמת גן שהיה יושב ומחזק אותי", הוא מספר. "אני זוכר ששאלתי אותו פעם: אני כל הזמן אומר 'הכול לטובה', 'הכל מאת ה'', 'ייסורים הם מתנה', אבל מצד שני כתוב 'לא הם ולא שכרם'. הבחור ההוא ענה לי בחיוך: לפני שהייסורים מגיעים נאמר 'לא הם ולא שכרם', אבל אחרי שהם מגיעים צריך לקבל אותם באהבה".

מאותו יום חולם דוד, שהיה עד לאחרונה יועץ התקשורת של חברת הכנסת מיכל וולדיגר מסיעת הציונות הדתית וקודם לכן עבד כמגיש ואיש תוכן בתחנת הרדיו החרדית קול חי, על חיבור בין המגזר הדתי־לאומי למגזר החרדי. "יש לי חלום ואני עמל עליו, להקים פורום משותף לצעירים", משתף דוד. "אני רוצה שהדור שלנו, דור בני ה־30-20, ייצור שיח פתוח בין המגזרים. אנחנו מנסים לקרב ולאחד לבבות ולפעול ביחד - כואב שזה נשמע נאיבי אבל זה לא - ולהראות בתקשורת שיש גם שיח כזה. יש פצעים פתוחים שצריך לטפל בהם והיו תקופות פחות נעימות. צריך לדבר על הכול, אבל לדבר ולא להתקיף. אני סבור שהמציאות הפוליטית הנוכחית רק הוסיפה לסיכויים שזה יקרה. יש היום קשר עמוק מאוד בין המגזרים, בין היתר בשל הבחירה של נציגי הציבורים הללו לשתף פעולה במאבק נגד הממשלה הנוכחית".

למה דווקא עם הציבור הדתי־לאומי?

"הדיון עם הציבור הדתי־לאומי נמצא בתוך בית המדרש. שבעים פנים לתורה, אנחנו לא מצטטים את זה בתור קלישאה כמו 'איש באמונתו יחיה', שזהו משפט שאין לו מקור. ברמת השטח הקשר קיים בכל מיני צורות, ואילו ברמת השיח הפוליטי־תקשורתי היו מי שניסו, לא יודע מאילו מניעים, ליצור אנחנו והם. אני בן למשפחה משולבת מאוד. עדני, פיינגולד, חיימוב ובדש. איך זה מתחבר? סיפור שלם. אני קיבוץ גלויות, וזו הנקודה הראשונה שמובילה אותי לרצון לאחדות. אנחנו בתוך אותו בית מדרש, חלוקים ביסודות השקפה ואיך מממשים ומיישמים את הדרך התורנית, אבל בבסיס מסכימים. עם חילוני שאלת הגיוס לצה"ל תהיה מחוץ לבית המדרש, עם דתי־לאומי היא תהיה בתוך בית המדרש. השיח בין המגזר הדתי־לאומי לחרדי נמצא מול אותה הגמרא".

רז מראשון לציון, אריאל מהר המור

אפרים דוד, בן 27, נשוי לתהילה ומתגורר בבני ברק, לא רק מדבר באוויר, הוא מקיים שיח ושותפות רבת שנים עם המגזר הדתי־לאומי. "בתקופת עבודתי ברדיו שידרתי מהיישוב רבבה וממקומות נוספים בשומרון. ביום ירושלים הרדיו קיים שידור מיוחד מישיבת מרכז הרב. בנוסף לכך, צוות הרדיו כולו קיים יום סיור בשומרון, באלון מורה וברחלים, כדי להכיר הרבה יותר את האנשים ואת השטח. בסוף מה שומעים ברדיו של אנשים ביו"ש? קול חי. הערוץ הוא אומנם חרדי אבל הוא מיועד גם לציבור הדתי־לאומי שמקבל בו ביטוי".

בחלום שלך יש רק שיח או גם לגור במשותף?

"בעיניי זה חשוב, אבל זה לא מאוד משנה. אחרי החתונה התגוררתי באלעד, שם תמצא בשכנות ליטאים, חסידים ודתיים לאומיים, ואחר כך גרתי בקרני שומרון, יישוב שאני מוקיר מאוד. בסוף, ברמת השטח, אנחנו מתקשרים זה עם זה נהדר. עד היום זכור לי איך במוצ"ש כולם עומדים, חרדים ליטאים, חסידים ודתיים לאומיים, ומתפללים לשלומו של אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער הי"ד ליד בית הכנסת הדתי־לאומי באלעד. זה כל כך לא משנה. יש יהודי, הוא חלק מאיתנו והוא בצרה. כשגרתי ליד ישיבת רמת גן נהניתי מהקהילה, אפילו לחנוכת הבית שלי הגיעו כמה חבר'ה מהישיבה".

כאמור, בהיותו נער חלה דוד במחלת הסרטן. כבר בתקופת המחלה התגלה אצלו החוש העיתונאי. "הרדיו לא התחיל אצלי בגיל 19 אלא בישיבת תל השומר בחדר מספר 12, שבו התקיימו באופן תדיר פאנלים אקטואליים. היית יכול למצוא שם את רפאל ברנז, סגן ראש עיריית בת ים מש"ס, איש יקר שסייע לי המון בתקופה המחלה, דודה שהיא שמאלנית ומתנדב דתי לאומי. הייתי פותח סימפוזיונים, היה מעניין וחי. היינו מקיימים דיונים שאדם עושה עם עצמו בגיל 18, כבר אז בתור נער בחדרים האונקולוגיים. המסקנה המהירה מאוד שאליה הגעתי היא שאסור להכליל. שנאתי שמכלילים, קל להגיד 'אנחנו והם', אבל בפועל זה ממש לא כך".

יש חוט מקשר בין המחלה ובין ההגעה שלך לתקשורת?

"כשהייתי חולה האזנתי לתוכניות לילה של יוסי אייזנטל והשתלבתי כמאזין, וגם הגעתי לאולפן מדי פעם. נוצר קשר עם הרדיו והתחלתי להגיע לתוכניות באופן קבוע, וב"ה השתלבתי כרל"ש מנכ"ל הרדיו אבי רוזן, שקיבל אותי ונתן לי את כל הכלים להצליח. אחרי תקופה עברתי להיות דובר של הערוץ. משם הגעתי להיות העורך הראשי של האתר והגשתי תוכניות אקטואליה, כלכלה, ספיישלים ועוד. בתקשורת ובכלל בחיים 99 אחוזים זה סייעתא דשמיא, מה שנותר זו השתדלות – 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'".

בשביל דוד המעבר מהישיבה לתקשורת קשור בתהליך עמוק שעבר בעקבות המחלה. "אני חושב שהמתנה שקיבלתי היא הפרופורציה, היכולת להמתין, הסבלנות שנדרשת פעמים רבות. הייתי יושב מחוץ לחדר של רופא לפעמים חמש שעות. בגיל מוקדם אתה מבין שכלום לא בידיים שלך, אף אחד בעולם לא יכול לתכנן לך את היום, אתה בקושי יודע איך היום שלך נפתח. מה שאתה כן יודע הוא שהקב"ה מלווה אותך בכל צעד ואתה רואה ניסים מוחשיים. אני חושב שבגיל מאוד צעיר הקב"ה גרם לי, בחור ישיבה חרדי, להתמודד עם סביבה מאוד מגוונת ושונה. אריאל שלומד בהר המור, בת שירות שחזרה עכשיו מהפגנה על מגרון ורז מראשון לציון שהחלום שלו הוא להיות שחקן כדורגל. זו חוויה אחרת ואתה מנסה להביא כמה שיותר את עצמך".

ספר על הניסים.

"כל הזמן היו ניסים. אני למשל האמנתי בכל ליבי שלאחר הניתוח המורכב שבו הוציאו לי את הסרטן מהרגל, ברוך השם בהצלחה, שאגיע בפורים הביתה ולישיבה, אבל הרופאים אמרו לי שזה ייקח עשרה ימים. במשך שבוע כל מי שבא לבקר ניסה לנחם אותי ולומר 'בשנה הבאה תחגוג', אבל אני בשלי, באמונתי. בבוקר של ערב פורים מגיע רופא, מסתכל עליי ואומר לי: מה אתה עושה פה? המצב שלך טוב, אתה הולך הביתה. כל מי שאמר לי שאני לא אהיה בפורים בבית הופתע לגלות שהאמונה שלי ניצחה. בישיבה שלי סיימו מסכתות לרפואתי, הם לא דמיינו שאני בדרך. כולם היו בשוק כשנכנסתי".

מקרה דומה אירע לדוד בל"ג בעומר. "התפללתי לצאת אבל היו לי מספר נמוך של כדוריות לבנות, לכן הרופאה לא הסכימה לשחרר אותי. התחננתי לאחות שתעשה בדיקה שוב, 'אבא שלי נסע למירון ותרם ח"י רוטל לרפואתי', אמרתי לה. לפנים משורת הדין היא עשתה בדיקת דם פעם נוספת והפעם זה יצא גבוה מספיק כדי להשתחרר".

"ברוך השם בניסים גדולים, ממצב של סכנת חיים גדולה זכיתי לצאת לחיים חדשים. הנס הגדול מבחינתי הוא צליחת התקופה הזאת, תקופה מורכבת ולא פשוטה שלפעמים מאיימת להישכח בשגרה. היום, כשאני מרגיש שהיא נשכחת, אני משתדל ללכת עם אבי, שמחלק בתל השומר בכל יום חמישי בערב אוכל חם מהמטבח של עזר מציון. ביום ההולדת האחרון שלי הלכתי עם אשתי, והחדר הראשון שנכנסתי אליו במחלקה האונקולוגית היה של בחור שסיפר לי שזה הטיפול האחרון שלו. בשנייה הוא זרק אותי לטיפול האחרון שלי. זה משהו שתופס אותך יותר מכמה ימים. אני מדבר עכשיו ומתרגש, חצי שנה אחרי הביקור ההוא".

בתום ההתמודדות של דוד עם המחלה הוא החל בעשייה חיובית למען חולי הסרטן. "כשסיימתי את הטיפולים ניסינו במשפחה להבין כיצד אפשר להוסיף אור וטוב במחלקות הללו. הוריי החלו בהכנה של אוכל חם שהיה מחולק בכל יום חמישי בלילה במחלקה האונקולוגית באמצעות המטבח של עזר מציון. למעשה אבי, אחיי ואחיותיי ממשיכים בזה עד היום. היו תקופות שבכל יום חמישי נסענו חמישה מבני המשפחה ברכב עמוס בטשולנט וקיגל לחלוקה. בנוסף לכך, לאחר כמה חודשים הרגשתי שהניתוק המוחלט מהמחלקה האונקולוגית צריך להתחלף בעשייה חיובית. וכך, תחת המטרייה של ארגון 'חיינו', הייתי נוסע כמה פעמים בשבוע למחלקה ומתנדב. רשמנו אותם למחנות בארצות הברית, הבאנו אותם למסיבות חנוכה ודאגנו להם למתנות. זו הייתה תקופה מיוחדת שאתה מרגיש שאתה מחזיר למקום הזה משהו משמעותי".

הקשר שהתחיל אז נמשך עד עתה. "עד היום אני בקשר עם מטופלים שב"ה הבריאו והקימו משפחות. אבל לצד זה, אחד הדברים שגרמו לי לקושי בפעילות הזאת ולהערכה אדירה עוד יותר לאנשים שמגיעים לשם להתנדב הם מקרים שלצערנו נגמרים באובדן. אתה מבקר מישהו לפחות פעם בשבוע ונמצא איתו בקשר וזה לא פשוט. אין ספק, במחלקה האונקולוגית נמצאים אנשים חזקים שנלחמים יום יום. אגב נלחמים, אני לא אוהב את המושג 'להילחם בסרטן', פחות מרגיש שזה המונח הנכון. אבל יש פה מאבק על החיים מול עצמך, יום יום. לחייך, לדעת שהקב"ה מסובב הכול ולטובה".

הבאת את הסיפור האישי שלך ושל חולי הסרטן לרדיו?

"האם זה השפיע על התכנים? ברור", הוא אומר בנחרצות. "היו פה שידורים כמעט עם כל עמותה של חולי סרטן: רחשי לב, חיינו, עזר מציון, זכרון מנחם, השמחה תנצח ועוד הרבה. היו פה תוכניות לתוך הלילה. הבאתי לקומזיצים חולים שיספרו את הסיפור וילדים שישירו עם זמרים. אמרתי להם: אתם משמחים בבית חולים? תבואו עם הילדים ותשמחו אותם באולפן. כשהייתה מחאה של הורים לחולי סרטן נגד אחד מבתי החולים ניהלתי שיחות של שעות עם הורים. בנקודה הזאת אני לא עיתונאי, לפעמים אני מתנתק מהפוזיציה. כמו שבתקשורת כדתי וכחרדי אתה חייב לשים את הערכים שלך לפני היותך עיתונאי בנקודות מבחן, כי אתה מחויב להלכה, כך גם לגבי חולי סרטן אצלי - אני יוצא מהפוזיציה כדי שידעו מה קורה שם. הם בתוכנו והציבור לא יודע מה באמת הם עוברים".

לגוף יש חלקי חילוף

מתברר שגם שנים לאחר ההחלמה דוד נאלץ שוב לשכב על שולחן המנתחים ולהחליף את הברך והירך שהוחלפו כשהיה חולה. "עם השנים, בגלל טעויות שעשיתי עם הרגל, בעיקר קפיצות וספורט לא נכון, הברך המדומה התרופפה והרופאים החליטו שעליי להחליף אותה. עשיתי זאת בחשש גדול כי ידעתי שההחלמה מתהליך כזה יכולה לארוך שבועות. ירדתי לחדר הניתוחים עם ספר חובות הלבבות והרבה אמונה והנס לא איחר להגיע. לאחר שפתחו את הרגל גילו שחלק גדול מהשתל יציב וצריך להחליף רק את הברך. למרות ששתל מהסוג ששמו לי כבר לא מושתל כיום, בשל ההתקדמות הטכנולוגית, הצליחו לאתר בזמן קצר את חלקי הברך הדרושים וכך תהליך ההחלמה ארך זמן קצר יותר".

ההתמודדות עם הסרטן והסיטואציות הרפואיות שחווית גרמו לך לרצות לעבוד בכנסת?

"תראה, כשאתה עובר שנת לימוד דרך הרגליים במחלקה האונקולוגית ומתמודד עם ועדות רפואיות, טפסים וביורוקרטיה, אתה לא יכול שלא יזרום לך בדם רצון לשנות ולסייע. במובן הזה, הרצון לפעול חברתית פשוט מונחת עליך. בנוסף לכך, ברדיו קיבלתי המון פניות בנושאים חברתיים. הייתי מפנה אותן לתוכניות ייעודיות וגם פונה לחברי כנסת שיסייעו. לאט לאט מחלחלת ההבנה שעם כל מה שאומרים עליה, הכנסת היא זירה חשובה מאוד. חיפשתי תפקיד שאוכל להביא בו את הנקודות המקצועיות שלי ובתור דובר ברוך השם הגענו להישגים יפים מאוד. כמובן, כשמדובר בחברת כנסת שפעילה באמת למען הציבור, כמו חברת הכנסת מיכל וולדיגר שאיתה עבדתי, המלאכה נעשית איכותית יותר. שמחתי שזו הלשכה שאליה הגעתי ואני סבור שהיא עושה מהפכה של ממש בכל הנוגע לעיסוק בנושאים חברתיים בכלל ובריאות הנפש בפרט. דרכה נחשפתי לכל העולם המוזנח של בריאות הנפש במדינת ישראל. אתה רואה מרכזים רפואיים שמשוועים לכל שקל רק כי הם עוסקים בנושא שאף אחד לא ילך להפגין בשבילו באיילון. זה כואב ועצוב".

כיום משמש דוד כיועץ תקשורת ואסטרטגיה, מעביר הרצאות על תקופת מחלתו ועל ההתמודדות המורכבת עם הסרטן ומוביל בין היתר סיורים להכרת המגזר החרדי, במקביל ליוזמות שהוא מקדם. אחת מהן היא 'יוזמת 6748', שמבקשת להגביר את המודעות לחשיבות האסטרטגית שיש בהחזקה ויישוב של שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן בידי ישראל. "אנשים שמתגוררים בכפר סבא לא מודעים למה שמתחולל בסמוך אליהם. הרשות הפלשתינית מוציאה לפועל את תוכנית פיאד שפועלת במימון אירופי להקמת מדינה פלשתינית דה־פקטו בשטח. הנתונים של תנועת רגבים מלמדים על אחוזים בלתי נתפסים של שטחי C שכבר כיום הוקמו בהם מאחזים וכפרים פלשתיניים. תוכנית פיאד יוצרת קו טריטוריאלי מסוכן מצפון לדרום שהמדינה מוכרחת לעצור. פרט לכך, כשאזרח ניגש לקלפי ומצביע למפלגה שדוגלת במסירת שטחי יהודה ושומרון הוא צריך לדעת שהוא בעד האפשרות שמחבל ערבי ישב ויצפה על הבית שלו בלי משקפת".

דוד ממשיך: "האבסורד הגדול ביותר שבו צפיתי היה בסיור של שדולת ארץ ישראל בהר חברון. ביקרנו ביישוב אביגיל, שמוגדר כהתיישבות צעירה, שבו בשל מגבלות בצרכים בסיסיים התושבים צריכים לתכנן את השימוש בחשמל כך שיוכלו לנהל את סדר יומם כראוי, אבל מרחק לא רב משם, בשטח שהוא בעצם מדבר יהודה, ישנו כפר עם כבישים, מבני ציבור ומה לא שהוקם על ידי הרשות הפלשתינית, ובו זורם חשמל מתחנת החשמל המזרח־ירושלמית. כלומר, מדינת ישראל גורמת לפולשים ערבים לקבל תנאים טובים יותר מאשר ליהודים חלוציים שהיא שלחה לאזורים אסטרטגיים. שם הבנתי שצריך להעלות רמה את ההסברה לציבור על החשיבות של השטחים הללו. המיזם יכלול שימוש במשקפי מציאות מדומה וברעיונות דיגיטליים מחוץ לקופסה. לא עוד פלאיירים שזורקים בפח הקרוב".