שיחות הגרעין
שיחות הגרעין צילום: Handout, Reuters

הסבב השמיני של שיחות הגרעין שהתקיים השבוע בווינה מעיד שיש מי שממצמץ ראשון בנושא ההסכם בין איראן והמעצמות – וזו ישראל. בירושלים דאגו להעלות לסדר היום את הדאגה מהסכם רע, לרענן את האופציה הצבאית ואף לציין שמשקיעים בה זמן וכסף רב, אבל מסתבר שבדרך ראשי המערכת המדינית שינו כיוון והחליפו את הרטוריקה התקיפה כלפי הסכם עם איראן בדיבורים רכים ובאמירות רפות.

אפשר היה להבין לאן נושבת הרוח מדברים שאמר ראש הממשלה נפתלי בנט, שהתראיין בנושא בגלי צה"ל. "אנחנו לא 'דובי לא־לא' ולא מחפשים לריב. בסופו של דבר יכול להיות הסכם טוב. עם זאת, ישראל תמיד תשמור את זכות הפעולה ותגן על עצמה בכוחות עצמה", אמר בנט והעביר את האשמה לקודמו: "כבר בחודש אפריל, חודשיים להקמת הממשלה, איראן העשירה אורניום ב־60 אחוזים - המצב החמור ביותר בתולדותינו. כשדברי הימים ייפתחו, יראו את הפער הבלתי מתקבל על הדעת בין המילים הגבוהות לירושה הקשה".

בנט הדגיש גם כי לא התחייב מול ארצות הברית למדיניות של "אפס הפתעות" מול איראן כלפי הממשל האמריקני. "בתחילת כהונתי סימנתי לעצמי מטרה להוציא את ישראל מהמצב שהפכנו למדינה של מפלגה אחת, ולחזור להיות מדינה שנתמכת הן על ידי הדמוקרטים והן על ידי הרפובליקנים. כשיש פערים בעמדות אני מביע אותם ופועל כדי לקדם את האינטרס הישראלי".

גם שר החוץ יאיר לפיד הביע עמדה דומה. "ישראל לא מתנגדת לכל הסכם. הסכם טוב הוא טוב. אנחנו מתנגדים להסכם שאין בו אפשרות לפיקוח אמיתי לא על תוכנית הגרעין האיראנית, לא על הכסף האיראני ולא על רשת הטרור האיראנית".

האם ישראל מתחילה לגלות סימני גמישות, אחרי שהממשל האמריקני שוב ושוב מביע אי שביעות רצון מעמדתה הנחרצת נגד הסכם עם המשטר בטהרן? איש במערכת המדינית אינה מאשר הערכה כזו, אבל לצד אי האישור נשמעות בקול ברור מאוד ההתבטאויות שהובאו כאן, שכנראה מיישרות קו עם הרצון האמריקני והאירופי לסיים בכל מחיר את סיפור ההסכם.

גורם במערכת המדינית מתקשה להבין את ההתבטאויות האחרונות. לדבריו, "כל הסכם שייחתם יהיה הסכם רע, כי הוא ייתן לגיטימציה לתוכנית הגרעין של איראן. הממשל בטהרן משווע ללגיטימציה הזאת, שלאחריה ינהג בדיוק לפי רצונו וימתח את גבולות ההסכם כפי שעשה בעבר. לא ברור מדוע בכלל יש שיח על אפשרות של הסכם, כשישראל נלחמה בתקופת אובמה נגד הסכמים עם איראן וגם בשנים האחרונות הביעה בסוגיה עמדה נחרצת, שאינה קשורה לזהות הממשלה או העומד בראשה אלא לנושאים הכי מהותיים בביטחון ישראל".

לא יותר מקוץ טורדני

פרופ' אפרים ענבר, נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מסביר מדוע הדאגה של ישראל מהגרעין אינה משותפת גם למעצמות. "האמריקנים והאחרים פשוט רוצים להוריד את הנושא הזה מסדר היום הבינלאומי. הממשל בארצות הברית רוצה להפנות מבחינה אסטרטגית את כל האנרגיה והמרץ שלו לסין, והנושא האיראני הוא מין קוץ טורדני שמפריע להם. הם רוצים לסיים את הסיפור הזה ולא חשוב מבחינתם איך. הם לא שותפים לתחושת האיום הישראלית".

אנחנו מדברים כאן בישראל על איום קיומי. באירופה או בארצות הברית לא יהיו מודאגים מנשק גרעיני בידיים של מדינה ששולחת כל כך הרבה זרועות טרור בעולם?

"איראן גרעינית מאיימת מאוד עלינו, זה נכון. אבל האמריקנים מרגישים שהם יכולים לחיות עם זה. הם הצליחו לחיות עם גרעין בצפון קוריאה, בסין, ברוסיה, והגרעין האיראני לא ממש מטריד אותם. הם עצמם רחוקים, מבחינתם איראן היא מדינה שאינה בסדר גודל מעצמתי, יכולותיה מוגבלות – וכל אלה ביחד גורמים לכך שארצות הברית לא מרגישה מאוימת.

"האירופים לחוצים להגיע להסכם בעיקר מסיבות כלכליות. הם רוצים להסיר את הסנקציות מעל איראן מכיוון שהיא מבחינתם פרטנרית חשובה למסחר. לאחר הסרת העיצומים לאיראן יהיה הרבה כסף והאירופים, שנהנו ממנו בעבר, מעוניינים בו גם היום".

האיראנים רואים את כל החולשות האלה מהמערב ובעצם מתבצרים בעמדתם?

"האיראנים סובלים מהסנקציות ולכן מבחינתם זו הסוגיה הראשונה בוינה, אבל לצד זאת הם נחושים להשיג נשק גרעיני מסיבות אסטרטגיות. באופן הכי בסיסי הם חושבים שהשגת נשק גרעיני תבטיח את שרידות המשטר הנוכחי לאורך שנים רבות. הם רואים כיצד האמריקנים נזהרים מול צפון קוריאה, למרות שהם מחזיקים כוחות בקוריאה הדרומית, ולדעת המשטר בטהרן מדינות יהססו לפעול מול האיראנים אם יהיה בידם נשק להשמדה המונית, מחשש להסלמה גרעינית. מבחינתם ההרתעה היא משימה חשובה והם יודעים שלא תוקפים בקלות מדינה גרעינית.

"האיראנים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שארצות הברית תקפה בשתי מדינות שכנות – עיראק ואפגניסטן – והשתלטה עליהן, ורוצה להבטיח לעצמה שאצלה זה לא יקרה. הם רואים שאמריקה מתקפלת בכל מיני נקודות ורוצים מבחינתם לקפל אותם לגמרי מהמזרח התיכון. האמריקנים צריכים עכשיו, כדי ליצור הרתעה, להשתמש ביכולת שלהם להקרין את עוצמתם למרחק".

ואנחנו רק מתבוננים מהצד? ניצבים בכל הסיפור הזה?

"ישראל במצב בעייתי מאוד בכל הקשור לשיחות הגרעין. אנחנו צריכים להמשיך עם הלחץ הבינלאומי להידוק הסנקציות, אבל בינתיים זה לא נראה יעיל במיוחד. אפשר גם לנסות להשפיע על האמריקנים כדי להגיע להסכם שיש בו שיניים ואפשר אכן לבדוק לעומק מה האיראנים עושים. זה מה שמנסות המעצמות לעשות ואני בכלל לא בטוח שהמהלך יצליח".

"כמובן אם כל זה לא עוזר כדי לעצור את איראן מלהפוך למדינה גרעינית, יש על השולחן גם את האופציה הצבאית והשימוש בכוח, בין אם בפעולות סמויות ובין אם בפעולות גלויות".

האיום באופציה הצבאית בכלל משפיע על איראן? יש לו כוח?

"קשה לקרוא את העמדה האיראנית. הם פועלים בקודים אחרים מהראש המערבי שמוכר לנו. אני חושב שהם מגיבים לאיומים הישראליים. לא מזמן הם עשו תרגילים בטילים בליסטיים וציינו שמדובר בתרגול להתמודדות עם מתקפה ישראלית. אזכיר שהשמדתה של הישות הציונית היא אחת ממטרות העל של המשטר בטהרן. הם רואים בנו דבר לא לגיטימי ולא ראוי ולא מתביישים לומר שהם היו שמחים למחוק את מדינת ישראל. בסופו של דבר, חרף האיומים הישראליים, האיראנים ממשיכים בשלהם".

ואם לא יושג הסכם? אנחנו מדברים על להגן על עצמנו בכוחות עצמנו, מה יעשו המעצמות?

"בהיעדר הסכם המערב עומד בפני בחירה לא נעימה: מצד אחד הוא אומר שלא יסכים שאיראן תהיה גרעינית ואמר בעבר שלא ייתן להגיע להעשרה בהיקף של 60 אחוזים, והאיראנים עברו את הסף והעמידו דילמה בפני המעצמות. גם הם מבינים שארצות הברית לא ששה לפעילות צבאית, מה שיביא את ההחלטה על מתקפה לפתחנו, ואנחנו לא צריכים לדחות את ההחלטה יותר מדי. אם לא יהיה הסכם מבחינות מסוימות יותר קל לנו לפעול צבאית, כי אם יש הסכם תהיה לנו פחות לגיטימציה בינלאומית לפעול. אולי דווקא היעדרו של הסכם יאפשר לישראל לקבל יותר בקלות את ההחלטה לפעול".

ההערכה: שנתיים מפצצה

ד"ר תמר עילם־גינדין, מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ובעלת ההסכת 'איראניום מועשר', מסבירה כיצד הסיטואציה המורכבת של המגעים בווינה נראית בעיניים איראניות, בניסיון להמחיש מה מניע את הצד האיראני.

"לאיראנים היה מאוד קשה להגיע להסכם הגרעין מ־2015 ולעכל אותו, כי הם צריכים להתאים את עצמם גם לביקורת הקשה על עצם קיום המשא ומתן עם המערב ולומר שהייתה התגמשות ושהם לא התכופפו. מצד שני הם צריכים לשמור על עצמם מפני מתנגדי המשטר שיראו שהייתה פשרה עם המערב ואולי זה זמן טוב לשנות את המציאות, להפחית את הלחץ האסלאמי ולדאוג יותר לזכויות אדם. אחרי כל המהלך הזה נסגר הסכם ובסופו של דבר, מבחינתם, הצד האמריקני נסוג ממנו", אומרת עילם־גינדין.

ההסכם הופר אחרי שהיה ברור שאיראן לא עומדת בכל ההתחייבויות שלה.

"זה יותר מורכב. הנשיא לשעבר ברק אובמה לא קיבל את אישור הסנאט להסכם הגרעין ולכן הוא רק השתמש בסמכותו הנשיאותית כדי להסיר את הסנקציות. מבחינת האיראנים הגיעו איתם להסכם וברגע שמפרים אותו – הם מרגישים 'אנחנו היינו בסדר'. ואז, אחרי ההפרה, הם החלו להעשיר אורניום לרמה גבוהה יותר.

"לכן הם מגיעים למגעים עם המעצמות כשמבחינתם בבסיס הדברים יש ציפייה למחווה של רצון טוב מהצד השני מתוך תפיסה שמי שהפר את ההסכם הוא זה שיעשה את הצעד הראשון. מבחינת המערב זה לא מקובל והוא אומר: קודם כול תפסיקו להעשיר אורניום ברמה גבוהה ואז נדבר. האיראנים גם דורשים ערבויות לאי הפרת ההסכם כפי שהיה בפעם הקודמת, ואת זה איש לא יכול לתת להם".

ד"ר עילם־גינדין מציינת כי בעצם האיראנים כבר עשו ויתור אחד, שבהשקפת עולמם הוא בבחינת צעד גדול מאוד. "כל העניין כאן היה משחק של מי ימצמץ ראשון, ונראה שהאיראנים מצמצו כשאמרו שהם מוכנים לעצור את העשרת האורניום ברמה מסוימת. אני לא יודעת אם הם מתכוונים להגיד את זה ועל פי אמונתם מותר להם לשקר במקרי קיצון, אבל הם הסכימו לומר שהם לא יעשירו אורניום לרמה שתאפשר להם לייצר פצצה גרעינית".

ועדיין לא הושגה שום התקדמות, אז כנראה שלא האיראנים מאמינים למעצמות וגם לא להפך.

"זה הרבה עניין של כבוד ושל חוסר אמון בין הצדדים. כל אחד רוצה שהשני יעשה צעד בונה אמון. האיראנים רואים מה קורה למדינות שמפרקים אותן מנשק גרעיני ובעיקר מדאיגה אותם חזרה על מקרה סדאם חוסיין. הם מוקפים מבחינתם באויבים, הם רואים בעיניים כלות את הסכמי אברהם וזה מלחיץ אותם.

"ישראל לא הייתה מרוצה מכך שבהסכמי הגרעין הקודמים לא היה טיפול בטילים הבליסטיים. האיראנים טוענים שלא יוכלו להגן על עצמם אם יעצרו את תוכנית הגרעין וגם יפגעו בתוכנית הטילים הבליסטיים, כשכל המדינות סביבם ממשיכות להתחמש".

בעבר ראינו שגם העם האיראני שיחק תפקיד והפעם נראה שאו שהוא שקט או שהמשטר לא סופר אותו.

"נראה שהעם באיראן לחוץ וכבר פחות אכפת לו מהפלת המשטר אלא משיפור המצב הכלכלי. בפעם הקודמת הם לא ראו שיפור כלכלי אלא יד יותר קשה של המשטר, אבל הם מקווים שהפעם המצב יהיה שונה".

במקביל לכל אלה מעניין כי בעוד גורמים שונים בישראל מדברים על פרק זמן של חודשים לפריצה איראנית בפיתוח פצצה גרעינית, ההערכה הרשמית של מערכת הביטחון היא סביב טווח זמן ארוך יותר.

לפי נתונים שהוצגו על ידי הרמטכ"ל ההערכה של צה"ל היא שאיראן נמצאת במרחק של לפחות שנתיים מפצצה גרעינית אם תחליט ללכת לכיוון הזה. על פי הערכות מודיעיניות שמצויות בידי ישראל אין לפי שעה כוונה אסטרטגית של איראן ללכת למהלך כזה, אלא רק איומים מרובים. במקביל אומרים בצה"ל כי בשנה הקרובה הם מתכננים להגביר ולהאיץ באופן משמעותי את ההכנות לתקיפה אפשרית של מתקני הגרעין באיראן, אם יתעורר צורך כזה, או לפעולות שונות אחרות – בשיתוף כל מערכת הביטחון, אם יתפתח עימות ישיר כלשהו בין המדינות.

בד בבד עם שינוי הכיוון בשיח בקרב קובעי המדיניות, לצד הביטחוני לא הועבר שום שינוי בתוכניות. בעוד הצד המדיני מדבר את עצמו לדעת, במערכת הביטחון נערכים למנוע באמצעים שונים את הפריצה הגרעינית של המשטר בטהרן. זאת לאחר שהבינו את הלך הרוח של הממשל האמריקני, שהובהר בפגישות השונות שקיים בישראל בשבוע שעבר היועץ האמריקני לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, מי שלמעשה מוביל מאחורי הקלעים את העמדה האמריקנית בכל הקשור לשיחות הגרעין עם איראן ולטיפול בה. ייתכן שגם השוני ברטוריקה הישראלית נובע מהשיח הזה, אך בדבר אחד גם הרטוריקה לא תשנה: איראן הייתה ונותרה איום קיומי ראשון במעלה למדינת ישראל, והצלחה שלה לפתח פצצה גרעינית תגביר עשרות מונים את הסכנה הנשקפת ממנה.