בעולם הפסיקה ההלכתית ישנם מספר עקרונות יסוד רוחביים שאותם יש להכניס תמיד במכלול השיקולים לפסיקת ההלכה. אחד מהם, השייך מאוד להתייחסותה של ההלכה לשילובם של בעלי מוגבלויות, הוא "כבוד הבריות".
עקרון "כבוד הבריות" מופיע במספר סוגיות בש"ס וביניהן בגמרא במסכת ברכות בדף יט', ב' שם נקבעו "גבולות הגיזרה" של עקרון זה.
מחד אומרת הגמרא כי "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" ולפיכך אין כבוד הבריות דוחה ומתגבר על איסורי תורה. ומאידך, מסוגיית הגמרא עולה שמול דינים מדרבנן ניצב וגובר עיקרון זה עד כדי דברי חז"ל המפורסמים ש"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".
מתוך כך מצאנו פסקים רבים המבטאים את הצורך להקל על שילובם של בעלי מוגבלויות, כאשר רובם ככולם נעזרים בעיקרון כבוד הבריות ובצער הגדול שיגרם להם אילולא ישתלבו.
כך למשל התיר הרב אליעזר וולדנברג(שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו, ס"ו) לשאת מכשיר שמיעה בשבת לאדם שלא שומע, למרות שהדבר כרוך בטלטול מוקצה: "למדנו מהאמור דהותרה איסור טלטול מוקצה משום כבוד הבריות שלא יתבזה האדם מגרמת אי הטלטול בעיני עצמו ובעיני הבריות באיזה דרך שהוא. וא”כ לפי”ז הרי נדמה דאין לך כבוד הבריות גדול מזה כמניעת בושה ובזיון מהחרש מאי שמעו לקול המדברים אליו, דאין לתאר גודל החרפה ובושת הפנים ואי הנעימות הנגרמת לו מדי בואו בין אנשים ובבהכ”נ והוא בודד לו... ולא יכול להשיב למה ששואלים אותו".
וכך מצאנו פוסקי הלכה אחרים שהקלו בדברים נוספים, כדוגמת הרב משה פיינשטיין שהתיר את השימוש בכיסא גלגלים (לא חשמלי) במקום שאין עירוב: "יש טעם גדול להתירו שישב על כסא עם אופנים שיכול לגלגלה בעצמו, דהוא כמנעל שלו...וכיון שהוא חולה שיש לו צער גדול מזה שלא ילך להשמחה של קרובו יש מקום להתיר".
נמצאנו למדים שהתורה וחכמיה השתדלו מאוד למצוא מקום לשילובם של בעלי המוגבלויות בחברה. ויהי רצון שיקוימו בנו דברי ירמיה הנביא (פרק לא'): "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה".
רב קהילת "אדרת אליהו" וראש בית מדרש "מבקשי פניך", גילה, ירושלים