הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ

עשר המכות נחלקות בין שתי פרשיות. שבע הראשונות מופיעות בפרשת וארא ושלש האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות, בפרשת בא. כפי שראינו לאורך ספר בראשית, חלוקת הפרשיות אינה שרירותית ולא נקבעה רק על פי הגודל. לכן יש למצוא טעם לחלוקה זו.

בתחילת פרשת בא יש פתיחה חדשה לסדר המכות. שלא כבכל שבע המכות הקודמות שבפרשת וארא, ה' אינו פונה אל משה מייד בהנחיה כיצד לפנות אל פרעה וכיצד לבצע את המכה, אלא מקדים ומסביר לו שוב את התכנית ומטרותיה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'"
בנוסף לכך, הפסוק האחרון בפרשת וארא, אחרי מכת הברד, הוא הפעם האחרונה שבה נאמר שפרעה חיזק את לבו:

"וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה".

מעתה ואילך, הכבדת הלב של פרעה לא תהיה מרצונו החופשי, חטא הנובע מבחירתו ומהחלטתו, אלא בהכבדה חיצונית, מאת ה', כאמור בהקדמה לפרשת בא: "אני הכבדתי את לבו". בפרשת בא לא יופיע יותר הביטוי "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה", אלא רק "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה". שלש פעמים יחזור הכתוב על חיזוק לב פרעה על ידי הקב"ה: אחרי מכת ארבה, אחרי מכת חושך ולסיכום כלל המכות, לפני מכת בכורות (יא י').

נמצא, שקיימות שתי דרגות שונות של מכות, שבע אלו שבפרשת וארא הן חטא של פרעה, ושלש אלו שבפרשת בא הן כבר חלק מעונשו, שהרי בשלש המכות האלה לא בחר פרעה לסרב לשלח את ישראל מרצונו, אלא נאלץ לעשות כך כי ה' הכביד את לבו. נרמוז שהחלוקה של עשר לשבע ושלש מעוגנת יפה בעולם הח"ן, המחלק כך את עשר הספירות ואת כל העשיריות האחרות התלויות בהן.

אפשר לפרש את הכבדת הלב של פרעה בשני אופנים, חיצוני (הטרונומי) ופנימי (אוטונומי).
הרמב"ם (הלכות תשובה פרקים ה-ו), סובר שבחירה חופשית היא אחד היסודות ההכרחיים של מהות האדם. אם אין חופש בחירה, אין משמעות למושג החטא, אין הצדקה לשכר ועונש וממילא אין טעם בכל ייעודי התורה, ליחידים ולעם.

במערכת דטרמיניסטית, כפויה, אין שום ערך בבחירה של אדם במעשיו והוא אינו נבדל מן החיה והבהמה, שפועלות מתוך אינסטינקטים מולדים. כשם שאין לייחס רשע לזאב הטורף יותר מאשר לכבש שנטרף על ידו, כך אין מקום ליחס צדק או רשע לאדם שאין לו בחירה.

על שיטתו זאת, מקשה הרמב"ם מפרשת הכבדת לב פרעה. אם פרעה לא חיזק את לבו מרצונו אלא בהתערבות חיצונית של ה', מדוע נענש על כך? תשובתו של הרמב"ם היא שאכן, השלב של הכבדת הלב על ידי ה' אינו חלק מחטאו של פרעה אלא מעונשו.

למעשה, אומר הרמב"ם, המכות הללו כבר לא נועדו לרכך את ליבו ולגרום לו להוציא את בני ישראל, אף על פי שמשה הציג זאת כך, אלא הן נועדו לפרסם ולהעצים את מידת רשעותו של פרעה בעיני הגויים ובעיני עם ישראל.

פירושו של הרמב"ם עולה יפה מאד עם פסוקי ההקדמה לפרשת בא שצוטטו לעיל: ה' מודיע למשה רבנו שמעתה ואילך, השיח שלו עם פרעה אינו מיועד להשיג מטרה עניינית, אלא להפגין כלפי עם ועולם את סרבנותו של פרעה שתוביל אותו לקראת הכניעה המוחלטת בפני ה' במכת בכורות. כלפי העולם: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" וכלפי העם: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ...".

לדברי הרמב"ם, המקרה של פרעה אינו מקרה יחיד אלא שיטה. בשלב מסוים שולל ה' את הבחירה מאדם שהרבה לפשוע, כדי לפרסם את רשעתו ולמצות איתו את הדין.

הרמב"ם מתאר את הכבדת הלב כהתערבות חיצונית כביכול של ה' בנטילת הבחירה מפרעה, אולם אפשר לנסח את הדברים גם כתהליך פנימי בנפשו של פרעה, תהליך אופייני לחוטאים רבים. ככל שהחוטא הולך ומעמיק בחטאו, כך הולכת ופוחתת יכולת הבחירה שלו. הדוגמה המובהקת לתופעה זו היא התמכרויות. ככל שאדם מתרגל לצריכת סמים ואלכוהול, גופו ונפשו מאלצים אותו להמשיך בשימוש בהם, עד כדי כך, שכדי להשיג את מנת הסם או המשקה, הוא עלול לעשות מעשים שלא היה מעלה על דעתו לעשותם בעת שהיה במלוא בחירתו החופשית קודם נפילתו לתהום ההתמכרות.

בהתמכרויות המקובלות קל יותר לצפות בכך מפני שהגוף מעורב בהן בעצמה מרובה, להתמכרות ולגמילה יש מופע פיזי ניכר לעין, אבל הדברים נכונים גם בכל סוגי החטאים. משלב מסוים ואילך, עובר החוטא מ"פרשת וארא" ל"פרשת בא". היכולת של האדם להמנע מן החטא מתמעטת וכמעט נעלמת. אם לא יתרחש אירוע חיצוני מאד משמעותי, תושט אליו יד חומלת ועוזרת, או תושת עליו מכה קשה שתזעזע אותו, הוא לא יצליח לחלץ את עצמו מן המילכוד שהוא נתון בו, מהכבדת הלב. כשהאדם שרוי בעומק החטא ברמה הזאת, הוא, כדברי הרמב"ם, עבר כבר משלב החטא הבחירי לשלב העונש על התקופה שבה עדיין יכול היה לבחור בטוב ומרצונו נמנע מכך.

כשאנו פוגשים תלמיד, או כל אדם השרוי במצב כזה של הכבדת הלב, עלינו לפעמים להעניש אותו, על פי כללי המסגרת שבה הוא מתפקד: המשפחה והקהילה, בית הספר או המדינה. אולם בד בבד עלינו להבין שמדובר באדם סובל, שבמידה רבה כבר אינו יכול להיחלץ ממצבו הנוכחי ושומה עלינו למצוא דרך להושיט לו יד ולסייע לו לצאת לחרות.

חרות, במובן של שחרור מן ההתמכרות והשעבוד לחטא וחזרה להוויה של אדם בעל בחירה, שיש ביכולתו וברצונו החופשי לבחור בטוב.

---

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא ראש המכללה האקדמית הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו