צופיה ויתר הנשים שעלו להר הבית
צופיה ויתר הנשים שעלו להר הבית צילום: דוברות

השחקנית צופיה לקס, נכדתו של רב הכותל הרב יהודה גץ זצ''ל, עלתה להר הבית לרגל ראש חודש שבט, ונשאה במקום דברים על בתה הבכורה ז"ל שבעקבות פטירתה החליטה לעלות להר הבית לראשונה בחייה.

בדברים שנשאה צופיה בהר הבית היא סיפרה כי "לפני מעט יותר מחודש איבדנו את בתנו הבכורה אוריה, וזה מסוג הדברים שאף אחד לא מוכן אליהם. אף אחד לא מצפה שזה יקרה. מכינים אותנו לכל כך הרבה דברים בחיים שלנו אבל בעצם לא מכינים אותנו לסיפור הבאמת משמעותי שאנחנו מכירים, עקדת יצחק. אף אחד לא מכין אותנו לרגע שיגידו לך שהילד שלך איננו.

''ואני זוכרת שכשאמרו לי שאוריה איננה. זה היה באיזשהו חורש טבעי, מאוד מאוד פסטורלי, מאוד נוגד את הסיטואציה. ואז היה משהו נורא מעניין. פתאום עלה איזה שהוא ניגון משום מקום שהיה מאוד בולט, זה היה 'אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, שבתי בבית השם כל ימי חיי לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו'. זה היה הניגון שחזר וחזר וחזר, גם ברגעים עצמם, וגם לאורך השבעה. בסוף השבעה התבוננתי בזה, ודיברתי עם אמא, ואמרתי לה שאני רוצה לעלות להר הבית. הרבה דברים עלו מתוך המקום הזה.

''גדלתי בבית שבו הדיבור על בית המקדש, הוא כמו הדיבור על 'מה נאכל לארוחת בוקר', או '"לאן נלך לטייל היום'. הר הבית - תיקון חצות - בית המקדש - חפירות הכותל - החיפוש אחרי הכלים והעיסוק בבית המקדש ותקומת עם ישראל, זה משהו שהוא כמו שביל רגיל שהולכים בו ביום יום.

''ומאז שסבא נפטר, זה היה חלום שהיה מקושר רק לסבא. הוא לא היה משהו יומיומי. ומשהו בפטירה של אוריה, מאוד מאוד החזיר לי את המשהו הזה של ה'שבתי בבית השם', ושני דברים מהותיים שעלו לי בהקשר הזה''.

צופיה הוסיפה: ''זה בעצם שתי תנועות מאוד מאוד חזקות. זה ה'שבתי בבית השם', הרצון הזה לשוב לבית השם ולחיות ולחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו זה בעצם מה שאנחנו עושים עכשיו. אבל יש לזה גם תנועה אחרת, להשיב את הבית לתוכנו, זה להפוך את הקדוש ברוך הוא למשהו בלב, את מה שאנחנו רגילים לשמוע בהקשר של 'בלבבי משכן אבנה'.

''אנחנו צריכים קודם כל לבנות את המקדש בתוכנו ולהבין שהתנועה הזו למקדש היא לא תנועה מהפה אל החוץ, והיא לא רק כהליכה פה בשבילים, אלא בעצם בשביל לייצר איזה שהיא מציאות של הקרבן. ההודיה שאני מקריבה. וזה מה שעשיתי ארבעה ימים אחרי שנגמרה השבעה. באתי לפה 'להקריב קרבן תודה', ולהגיד לקדוש ברוך הוא תודה רבה על המתנה. על הגידול, על הצמיחה ועל הבחירה בנו כהורים של אוריה. זה באמת לבנות בתוכנו את המקדש הזה. את הבחירה הזאת. לעבוד את השם בצורה הגלויה. לבקש את הגילוי.

''אנחנו נמצאים בדור של הסתר, אנחנו נמצאים במציאות שהיא מאוד מאוד מבולבלת. אנחנו יודעים שאנחנו לקראת גאולה כי יש לנו אי אלו סימנים שאנחנו מבקשים.

''הרב שמואל מורנו הזכיר כאן את העין הזאת של לראות טוב. אז אנחנו מבקשים לראות באמת את הטוב הזה. אבל האמת היא שצריך לבקש את הדיוק. שמה שאנחנו נראה, הוא באמת הדבר הנכון. לא להתבלבל.

''כשעליתי בפעם הראשונה להר הבית כמו שיכורה הסתובבתי פה. לא ראיתי לא את המסגד ולא את האנשים שמתיימרם להגיד לנו את האיך ומה. ראיתי במחשבתי את הכהן הגדול, וראיתי משפחות משפחות יושבות פה יחד, חבורות חבורות ואוכלות. שמעתי שירה והתנגן בי "אחת שאלתי מאת השם..." זו הייתה חוייה מאוד מאוד מדהימה.

''כשבאתי היום לפה, ביקשתי לשחזר את החוויה, וזאת כבר לא הייתה אותה חוויה. ועלה לי משהו נוסף, שהעלייה להר הבית צריכה להיות כמו שמדברים בשבחה של אישה. כשמדברים על אישה, כשחתן מדבר על כלתו, אז הוא מספר עליה כמה היא יפה וכמה היא נאה וכמה מעשיה טובים. ויש משהו בהרגל של לעלות להר הבית, שאולי כדאי לעצור רגע ולעלות קצת אחרת. לדבר בשבחה של העלייה להר הבית של אז.

''לעלות ולהגיד שפה נמצאים הכהנים, ופה הלווים, ופה יושבות המשפחות חבורות חבורות. אתם שומעים את הניגון שמתנגן לנו? לא להתבלבל. הכל כאן מדהים. ראש חודש זה חשוב, ודברי תורה זה מדהים. אבל שניה רגע. צריך גם לקלף את הקליפות ממה שאנחנו לא רואים. לפתוח את העין הטובה, העין הזו שתהיה מסוגלת לראות את האמת שקורית פה. כי מה שרואים פה היום, זה לא האמת. זו לא הליבה.

''אנחנו עומדים מול הדבר הזה שאנחנו לא רוצים בקיום שלו ומתפללים. צריך לעצור את העינים ולראות. קצת לנסות במסגרת המציאות הנוכחית להצליח לראות את הדבר הזה שאנחנו מבקשים. 'לחזות בנועם השם'. יש לנו אפשרות לחזות עכשיו. לא רק לחזות שנחזה כשזה יקרה, אלא עכשיו ממש. זה המקום שאני מבקשת לי, לבוא ולראות באמת. את הסיפור שהרגליים היחפות, מאוד מאוד מספרות''.