יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

קוראים יקרים, אני יודע שאך לפני שבועיים הלאיתי אתכם בסיפורים אודות היונה הלכודה בחגווי הרשת שלי, אבל עושה רושם שזו הייתה בסך הכול סנונית שמבשרת על בואן של עוד חיות. אולי סנוניות אפילו.

הפעם בכל אופן מדובר היה בעכבר, הגרסה הלא מכונפת של יונתי משכבר.

מסתבר שחלומה של אמי התגשם סוף סוף ואכן הפכתי לדוקטור, אומנם דוליטל, אבל עדיין דוקטור. כמו תיבת נח של רווקים מתקבצות אל ביתנו חיות בבודדים, כאילו להציל את עצמן מהשרצת בית נאמן בישראל.

הכול התחיל כשאשתי הבחינה בתזוזה חשודה בפינת הסלון. "בטח את רואה נקודות שחורות כי קמת מהר מהספה", הפטרתי בשאננות. "קמתי מהספה לפני שעה ואני כבר ארבעים דקות מקפלת כביסה", התקטננה אשתי. "ארבעים דקות לקפל כביסה?" הפרדתי בין עיקר לטפל, "כנראה שאת עושה מהמכנסיים שלי אוריגמי של עגור".

אשתי נשמה עמוק ואז הסבירה לי בצעקות של קידוש לבנה שיש לנו עכבר.

אבל אני סירבתי להאמין, שהרי אם יש משהו שצפייה בסדרות אמריקאיות לימדה אותנו זה שראיית עכבר גוררת בהכרח צווחה נשית בפיצ' גבוה וזינוק על כיסא. אחרת העכבר הזה לא מתחיל בכלל. ואשתי כאילו להכעיס המשיכה לקפל כביסה בנונשלנט, תא שמע צל ההרים היא רואה כעכברים.

אבל הימים חלפו ואיתם החלו להופיע מין פירורים שחורים ואליפטיים ברחבי המטבח.

"זה היציאות של העכבר", הסבירה אשתי, שכנראה עשתה תואר בזואולוגיה מאחורי גבי.

"למה ישר לקפוץ למסקנות, אולי אני מתבל תבשיל בשומשום שחור והתפזר לי?" העליתי סברה.

"וואלה. מה אתה מבשל?"

"קיש שומשומים של ניקי בי כמובן", עניתי בביטחון.

"איזה יופי", אשתי קראה את הבלוף, "אבל אין לנו שומשום שחור בבית, אז איך אתה מכין את הקיש הזה בדיוק?"

"ניקי אמרה שאפשר להחליף את השומשום באבקת מרק עוף אם אין ברירה", התחמקתי.

"אם ככה, אז מה זה על הרצפה שלנו???"

"יציאות של עכבר כמובן", בישרתי בחומרת סבר, "אני אטפל בזה מיד".

"תודה רבה באמת", אמרה אשתי והלכה לקפל חולצה לצורת ברבור, "אחר כך תמשיך להכין את הקיש, אני מתה לטעום", היא זרקה בציניות על הדרך.

"אתה רוצה לטפל בעכבר הזה בצורה הומנית או, איך שאומרים, לשלוח מסר ברור לכל העכברים בשכונה?" שאל אותי בועז, המוכר החביב בחנות החיות.

"ייתמו עכברים כתיב או ייתמו חטאים?" עניתי לו בשאלה משלי.

"ייתמו עכברים בטוח לא כתוב", הוא ענה מבולבל, "אבל אני לא חושב שהייתה הווה אמינא".

"בסדר, מה נהיית לי עכשיו רב המנונא", התעצבנתי, "אני לא מעוניין להרוג את העכבר, בסך הכול כבר אמרו חכמינו שלא עכבר גנב אלא חור גנב".

"אין לי מלכודות של חורים", הסביר.

אני ובועז לא שידרנו על אותו גל.

בכל אופן, לקחתי מלכודת קלאסית והומנית שגם הייתה, מה הסיכוי, האופציה הזולה יותר.

שלמה השכן לא התבקש לעזור הפעם כדי שלא יעוף על עצמו יותר מדי, אז נעזרתי בצחי שהמליץ בחום לתלות במלכודת במבה.

"עכבר לא יכול לסרב לבמבה, זה כמו שישימו לך כבד אווז".

"אבל אני לא אוהב כבד אווז", אמרתי.

"אז תבחר דימוי אחר ושחרר אותי יעקבי", התעצבן צחי והלך להכין לעצמו כבד.

לא כל השכנים להוטים באותה מידה להיכלל בסיפורים האלה.

הלילה חלף, נסו הצללים ואני ניגשתי לבדוק עם שחר האם נפל עכבר במצודה שפרשתי.

ובכן, לא עכבר ולא במבה. העכבר שלי כנראה נינג'ה. מין אינדיאנה ג'ונס גרסת המכרסם.

המנוול נכנס למלכודת בלילה, פירק את הבמבה ברגישות של חבלן ויצא כלעומת שבא.

"אולי תקנה מלכודת דבק וזהו", הציעה אשתי.

"אבל אני מנסה לתפוס עכבר, נשמה, לא דבק", הסברתי לה והלכתי לשאול מצחי את המלכודת שלו, שידועה ברחוב כמלכודת שאין כל ברייה יכולה לעמוד בפניה.

לקחתי במבה, ליתר ביטחון טבלתי אותה בחמאת בוטנים, פיזרתי מעליה סוכריות קופצות והנחתי את המלכודת. רוצה לומר, אם העכבר לא ייתפס, לפחות נהרוס לו את הבריאות.

והפלא ופלא, למחרת בבוקר מצאנו עכבר קטן וחמוד במלכודת, מתרוצץ בטירוף, ספק בהיסטריה ספק בגלל מכת סוכר.

"עכשיו אתה צריך לנסוע רחוק כדי לשחרר אותו", הסביר צחי, "אחרת הוא יחזור, כמו בומרנג".

"יופי של דימוי, צחי!" עניתי מהר כמלומד ניסיון.

לקחתי את הבנים שלי ונסעתי איתם אל החולות שמחוץ ליישוב כדי לשחרר את העכבר. מצאנו פינה נחמדה ופתחנו את המלכודת. העכבר התלבט רגע, כאילו הבין ששם בטבע לא מחכות לו סוכריות, קל וחומר קופצות. אבל לבסוף היצר החייתי ניצח והוא דילג אל החופש בקלילות של מי שיודע את דרכו חזרה.

נכנסנו לרכב וחזרנו הביתה, לא לפני שעשינו עצירה קטנה במאפייה.

בסוף לא היה להם קיש שומשומים, אבל היה שווה לנסות.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו