חגי לובר
חגי לובר צילום: יח"צ

כשמכתירים את חגי לובר בתואר החלוץ בתחום התיאטרון היהודי הוא מגחך ומביא את הגרסה המלאה של התיאוריה הזאת. "לפני יותר מעשרים שנה הוזמנתי לישיבה סודית של ראשי הציונות הדתית. על הפרק היה כיבוש היעד הישראלי הבא. הנוכחים בחדר הביעו שביעות רצון מההשתלטות הציונית־דתית על הצבא ועל התקשורת וכעת התפנו ליעד הבא: כיבוש עולם התרבות. 'לובר, צא לדרך', הם אמרו. והשאר היסטוריה".

זהו כמובן סיפור שלא היה ולא נברא, אבל לובר מספר אותו כדי להמחיש עד כמה הדרישה לתיאטרון יהודי הגיעה מלמטה, מהשטח. הוא פשוט עמד שם ברגע הנכון. לדבריו, באותו הזמן הצטבר קהל גדול שחיפש תרבות אחרת ולא היה מוכן להשלים עם התרבות הקיימת שברובה לא תאמה את רוחו. בד בבד כוחות יצירה התחילו לתסוס בקרב ציבור שהיה רחוק ממוקדי הכוח התרבותיים ושהיצירה שלו לא נחשפה. "כלומר, הפרה המודרת רצתה מאוד להתחיל להניק חלב בטעם אחר ובמרקם אחר, והעגל גילה בתוכו רצון לינוק דווקא את החלב הזה", הוא ממשיל.

"באותם ימים, גם אם היה שחקן דתי מצליח או במאי דתי מצליח - הוא לא היה יכול להביא לידי ביטוי את הזווית היהודית המיוחדת שלו. כל הצגה בנויה משילוב של מגוון תחומי הבמה - שחקן, במאי וכדומה", הוא מסביר את המורכבות. "עד אז ציבור שלום הודר והורחק משפה תרבותית שהלכה והתפתחה בארץ. ציבור שלם שכלל חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים ורצה תרבות אחרת נאלץ לרעות בשדות זרים, והתוצר הסופי שהם נטלו בו חלק היה לא פעם רחוק מאוד ממה שרוח חכמים נוחה הימנו. חלק נכבד מהקרנות שתומכות בתרבות מכריחות לשלב בתסריט דמויות וסצנות שנוגדות את אורח החיים היהודי בלשון המעטה. הקמת תיאטרון אספקלריא לפני 22 שנה בעצם ריכזה חלק מהכוחות הטובים בשוק לטובת תיאטרון יהודי נקי שיוצר תרבות יהודית".

התחנה הבאה: קרון רכבת

את השיחה עם לובר אנחנו מקיימים בתוך קרון משוחזר של רכבת הממוקם במתחם התחנה הראשונה בירושלים, שאליה עבר תיאטרון אספקלריא בשעה טובה לפני כחצי שנה. הקומפלקס החדש של התיאטרון, שנמצא במיקום קצת יותר רלוונטי וידידותי לצרכני תרבות, כולל בתוכו מתחם הופעות גדול יותר של 250 מקומות ישיבה עם מערכות הגברה ותאורה מתקדמות. כחלק מהמעבר הורחב גם מנעד ההצגות וההפעלות, שכולל בתוכו כעת גם הצגה משולבת וייחודית עם פעלולני קרקס. ההצגה הראשונה שכבר הועלתה היא שילוב ייחודי בין סיפורו של רבי נחמן מברסלב 'מעשה מבן המלך ובן שפחה שנתחלפו' ובין 'בן המלך והעני' של מארק טוויין.

כמו רובו המוחלט של עולם התרבות, גם תיאטרון אספקלריא ניזוק משמעותית כתוצאה מהגבלות הקורונה שהוטלו לפני כשנתיים והשביתו את הענף כמעט כליל. "כל העובדים של התיאטרון יצאו לחל"ת של שנה, כולל אני", נזכר לובר. "זה היה משבר לא פשוט. אבל את הזמן שביליתי מחוץ לשגרה השוטפת של העשייה הקדשתי לחישוב מסלול מחדש, שבסופו של דבר רק הוביל להתעצמות התיאטרון ולהתמקמותו במשכנו החדש, המרווח והעדכני במתחם התחנה הראשונה". חלק מהמשבר שעליו מדבר לובר הוא גניזת החלום להפיכתו של בית הרופא הירושלמי ברחוב הנביאים לאולם הופעות לתיאטרון ולכל מיזם של תרבות יהודית. "הקשיים של הקורונה גרמו לכך שבעל הבית הצליח להיפטר מאיתנו".

מבחינתו, המיקום החדש במתחם התחנה הראשונה שווה עשרת מונים. "העובדה שעברנו למרכז התרבות של ירושלים מעידה על הצורך ועל הכיוון שלנו להיות תרבות משפיעה ונוכחת יותר בהוויה התרבותית של ירושלים. זהו מתחם בילוי ירושלמי מובהק", הוא מתמוגג ומבקש לתת קרדיט למהלך לעיריית ירושלים ולעומדים בראשה - משה ליאון יחד עם סגני ראש העיר חגית משה ואריה קינג, יהודה פרוידיגר ועוד אנשים טובים. "עד אז היינו במרכז שטנר בגבעת שאול. מי יוצא בערב לבלות בגבעת שאול?!" הוא מרשה לעצמו כעת לתהות על הראשונות. "אנשים באים למתחם התחנה כדי לבלות, לאכול ולצרוך תרבות. זוהי הבשורה שלנו להשלמת הפאזל. אומנם חלק מדוכני המזון פתוחים בשבת ואינם מחזיקים בתעודת כשרות, אך כמובן שמי שבא לכאן גם יוכל למצוא מקומות כשרים להשלמת הבילוי".

סיבה נוספת לפתיחת המתחם נועדה להעניק לציבור שוחרי התרבות היהודית מקום להופעות ואירועים על פי השקפת עולמו. "לא מדובר רק על הציבור הדתי", הוא מבקש להדגיש. "אלא על אנשים שבחלקם רחוקים מקיום מצוות אבל הנפש שלהם כמהה ומתרפקת על תכנים שהיהדות מביאה ומקיימת בעולם. קח למשל את הסיפור של אתי אנקרי. היא רצתה להופיע בזאפה בפני נשים בלבד ואילו אבירי הזכויות הנשים סירבו לאפשר להם את ההדרה הזאת. ישנו חוסר הבנה בסיסי בצורך של נשים לצרוך תרבות נשית, יש בזה עוצמות מיוחדות ושונות מאשר אצל נשים שמופיעות בפני גברים. כששמענו על המקרה מיד הצענו לה להופיע אצלנו, ואכן האולם היה מלא והמופע נחל הצלחה רבה. פרט לכך זהו סיפור של מי שרוצה לסטות מהקו המקובל של התרבות השלטת. למרות שהיא מראה את עצמה כפלורליסטית ומכילה, למעשה היא מכילה רק את מי שמיישר איתה קו, ומי שלא - אין לו מקום להופיע. אצלנו לא מדובר בפתרון טכני למי שאין לו איפה להופיע אלא באלטרנטיבה תרבותית מכילה ופתוחה באמת".

יש לכם גבולות אדומים מי לא יופיע אצלכם?

"יש אולמות שעומדים להשכרה ויש מקומות שיוצקים תוכן. אנחנו יוצקים תוכן, ולכן מי שנכנס תחת השם שלנו יצטרך להתכתב עם התוכן שלנו איכשהו. אבל לשכור את המקום? כל דכפין יבוא וישכור על בסיס מקום פנוי. פרט לכך, כל מה שעוסק בתכנים יהודיים - מבורך. עצם העיסוק בנושאים יהודיים הוא חשוב, גם אם זה מנקודת מבט מתריסה כמו בתוכנית 'היהודים באים' שספגה לא מעט ביקורות. אני מאמין שהשלב הראשון הוא העלאת הנושאים הללו והעמדתם על השולחן. בשלב הבא המאור שבה יחזירם למוטב".

לשיטתו, "תיאטרון יהודי הוא לא תיאטרון שמיועד ליהודים או מיועד לדתיים. זה לא תיאטרון שבהכרח היוצרים שלו הם יהודים או דתיים, אלא תיאטרון שיוצר בהשראת מקורות יהודיים. תיאטרון יהודי מגדיר מרחב יצירה שבו היהדות מהווה מקור השראה. כל היצירות שמועלות בתיאטרון אספקלריא קשורות באופן כזה או אחר לעולם יהודי". לובר מציין כי בחירת השם אספקלריא לתיאטרון באה בחלקה מהמשמעות שלו, מראה, מתוך המחשבה שיהודי צריך לחוות את ההיסטוריה שלו, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מתוך תפיסה זו מפעיל התיאטרון הצגות למבוגרים אך גם לילדי גנים, לבתי ספר יסודיים ולבני נוער, "למרות שאנחנו מוגדרים תיאטרון רפרטוארי למבוגרים".

הקרקס של רבנו

שני פרויקטים מהתקופה האחרונה ראויים לציון מיוחד ועליהם מבקש לובר להרחיב את היריעה. הראשון הוא 'בן המלך והקרקס' שהזכרנו לעיל. "הכשרנו את אולם התיאטרון בהשקעה לא קטנה להיות אולם קרקס. זה כולל מתקנים, מנופים, טרפז, טיסו וכיסא מלך שתלוי בגובה הבמה. לצורך כך לקחנו את הסיפור של רבי נחמן מברסלב, הוספנו לו אלמנטים מהסיפור של בן המלך והעני של מארק טוויין ויצאה הופעה שהיא באמת לכל המשפחה. בכל גיל אפשר להבין רובד אחר של הסתירה וההשלמה בין גוף לנשמה, בין מעמדות של עשירים ועניים ועוד. והכול במופע מרהיב של לוליינות וקרקסים. הכוונה בהפקה הזאת הייתה לפנות לציבור גדול ככל האפשר. הרי מי לא אוהב קרקס? זה מדבר לחרדים, דתיים וחילוניים ויוצר מכנה משותף ערכי דרך עולמות שכולנו מכירים וגדלים עליהם".

הפרויקט השני הוא 'טיש ירושלמי', הצגה המבוססת על סיפורי חסידים וכוללת מפגש עם דמות של אדמו"ר חסידי כמעט אמיתי, ניגונים של כליזמרים וקוגל ירושלמי. במהלך המופע ובניגוד למחזה קלאסי הקהל משתתף בשירה, בחטיפת שיריים ואפילו בריקוד על הבמה. "המופע יתקבל בברכה כמובן אצל הקהל הקלאסי שלו, חרדים ודתיים שמכירים ואוהבים טיש ומחפשים להשתתף בו. אבל הסגנון של ההצגה נבנה במיוחד כדי שיתאים גם לקהל החילוני ואפילו לקהל של תיירים לא יהודים, כשהם יחזרו לשטוף את ארצנו אחרי הקורונה בעזרת ה'".

אחד הלקחים שהפיקו באספקלריא מהקורונה הוא הצורך בבסיס קבוע של מנויים. "במהלך הקורונה עמד התאטרון כמעט בפני סגירה עקב מיעוט הכנסות וחוסר יכולת לעמוד בהתחייבויות. מה שהחזיק את התיאטרון ומנע ממנו להיסגר היה התופעה המרגשת של הירתמות מאות אנשים שקנו מנוי עוד כשהיה סגר מוחלט, ובזה הביעו אמון בתיאטרון ובחזון שהוא מוביל. גם בתקופה זו, המעבר למיקום החדש והאולם שמאפשר צפייה נוחה ומתאימה יצר תנועה של קניית מנויים יפה. אנחנו מקווים שכמו כל תיאטרון נוכל לבסס את הפעילות שלנו על צופים קבועים. כרגע אנחנו מנסים להגיע ל־1,200 מנויים. זה היעד שהצבנו לעצמנו", אומר לובר באופטימיות. "יש לנו פעילות קבועה שמיועדת לקהל הרחב, כך שבכל שבוע אנחנו מעלים לפחות שתי הצגות. בזה אנחנו מתייחדים לעומת תיאטראות קטנים אחרים שעד שלא מזמינים אותם לאירוע סגור הם לא מופיעים. אנחנו לא תלויים ברכזים חברתיים וברכזי קהילה, זה גם מעיד על הגדילה המשמעותית שלנו".

לצד גיוון הרפרטואר עבר התיאטרון שינוי נוסף. במהלך עשרים השנים הראשונות להקמתו ההצגות שעלו במסגרתו לבמה היו עם שחקנים ממגדר אחד, גברים בלבד או נשים בלבד – בהצגות המיועדות אך ורק לקהל הנשי. ההצגה 'יוסילי זמיר' שעלתה לבמה לפני כשנתיים סימנה מהפך בתחום, אך גם עוררה טענות על כך שלא ראוי לתיאטרון דתי לערב נשים וגברים על הבמה בשל המתח שעלול להיווצר בין שני המינים. לובר מצידו דוחה את הטענות על הסף. "כבר מההתחלה המשרד היה מעורב ועבדנו באופן מעורב. לקח לנו זמן להבין שאפשר לעשות הפרדה בין החיים ובין הבמה. עבודה משותפת על הבמה לא בהכרח גוזרת רגשות משותפים, כשם שבוס ומזכירה - או להפך - שחולקים משימות משותפות לא בהכרח יחלקו רגשות אינטימיים משותפים. כמובן שזה יכול לקרות על הבמה כמו במשרד, אבל זה מאוד תלוי בבחירה של המשתתפים אם הם נותנים לעצמם ללכת לשם. מעבר לכך, שחקן מקצועי אמיתי יכול לבחור לעשות הפרדה ברורה בין חייו האמיתיים ובין תפקידו על הבמה, בדיוק כמו במשרד", הוא אומר נחרצות.

כהמחשה לקביעתו מספר לובר כי בהצגה 'סוף הדרך' המספרת על קונפליקט בין אב ובנו, מי שמשחק לצידו הוא לא אחר מאשר בנו הביולוגי. "באחת הסצנות, כחלק מהתסריט של ההצגה, הבן שלי מטיח כלפי אבא שלו, כלומר אני, ביטוי חריף ולא ראוי. בסוף אחת ההצגות ניגש אליי אחד השכנים ומחה בתוקף על חוסר כיבוד ההורים בלשון המעטה. אמרתי לו: על מה אתה מדבר? מה שהיה על הבמה נשאר על הבמה, אין לזה טיפת קשר לחיים האישיים שלנו. יתר על כן, הכרתי שני שחקנים ששונאים זה את זה שנאה תהומית ואינם מחליפים מילה זה עם זה, אך מכורח תפקידם על הבמה הם האוהבים הכי גדולים. מי שמכיר אותם אישית לא מצליח להבין איך הם מצליחים להתגבר – אבל זוהי מקצועיות אמיתית של שחקן. הפרדה מוחלטת בין התפקיד על הבמה ובין החיים האישיים".

לובר אינו מוכן לחשוף שמות, אך הוא מגלה כי רבנים נחשבים ביותר בציבור הדתי הגיעו לא פעם לצפות בהצגות שבהן גברים ונשים משחקים יחד על הבמה. "בדיוק כמו שברוב המוחלט של מקומות העבודה גברים ונשים עובדים יחד – כך גם בתיאטרון. איפה יש הפרדה? רק במקומות הפחות חשובים. ברוב מקומות העבודה החשובים לכל אחד מהמינים יש יתרונות בתחומים מסוימים, ואשר על כן עובדים יחד. פשוט עד לאחרונה תחום התיאטרון לא היה נחשב לתחום חשוב, אבל בשנים האחרונות גם בציבור התורני התחדדה ההבנה שמדובר בתחום חשוב, ולכן בשביל האמינות והמקצועיות נצרכת השתתפות של שני המינים על הבמה".

לצד המבנה הפיזי של התיאטרון, שכאמור ממוקם כעת במתחם התחנה, מפעילים באספקלריא את 'השירותון' – מסלול שירות ייחודי בדומה לתיאטרון צה"ל. במסגרת זו בנות השירות תורמות מיכולותיהן בתחום התרבות, מעבירות ערכים יהודיים חשובים דרך התיאטרון ובכך מטמיעות אותם בצורה טובה וחזקה בצופים. זהו תחום ייחודי מבין התפקידים השונים בשירות הלאומי. הבנות מגיעות עם ידע וכישרון בתחום ומקבלות הכשרה נוספת בתיאטרון. במהלך השירות מגיעות בנות השירותרון לכל רחבי הארץ, ומתוך מזוודות יפות ומסקרנות הן מופיעות עם מגוון הצגות בנושאים המתאימים לילדים. למשל, השנה מעלות בנות השירותון הצגות בנושא השמיטה.

בנוסף לכך מפעיל התיאטרון בית ספר למשחק, שבו לוקחים אנשים מוכשרים והופכים אותם לשחקנים. "יש בקרב הציבור הדתי תחושה שאם מישהו מוכשר בתחום המשחק הוא כבר יכול לשחק. אין כמעט שבוע שאני לא מקבל טלפונים מאנשים שמבקשים להצטרף לתיאטרון. כשאני מברר אם הם למדו משחק, התשובה היא 'לא, אין צורך. אני פשוט מוכשר'. אנשים צריכים להתמקצע בתחום שהם רוצים לעבוד בו", הוא מזכיר. "בנוסף לכך אנחנו מציעים לקהל הרחב מסלולים מקוצרים יותר, שמעניקים העשרה והעצמה אישית למי שמעוניין בכך, לצד תלמידים שבאים לבדוק את התחום או שצריכים השלמה כדי לעסוק בפסיכודרמה".

אחד היעדים שהציב לובר לעצמו עם המעבר של התיאטרון למיקום תרבותי־אסטרטגי הוא קיום פסטיבל בינלאומי לתיאטרון יהודי בקיץ הקרוב. "ישנו ז'אנר של תיאטרון יהודי שהולך ומתפתח בשנים האחרונות בקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם. על אף שחלקו מופעל על ידי מי שאינם יהודים, הקהילות רואות בכך ערך רב של חיבור לזהות היהודית שלהן, היות שהעיסוק הוא בנושאים יהודיים מובהקים. כדי לתרום לחיזוק הזהות היהודית בתפוצות יזמנו פסטיבל תיאטרון יהודי שבו בקיץ הקרוב צפויים להשתתף קולגות מהארץ ומהעולם שיעשירו זה את זה, ושכמובן ישים את מדינת ישראל במרכז".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו