בנט, השבוע ברגעים סוערים בכנסת
בנט, השבוע ברגעים סוערים בכנסת צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

"תעופי לי מהעיניים" אמר ראש הממשלה בנט לאורית סטרוק, לאחר שחברת הכנסת מחברון העזה להזכיר לו שהוא יושב על כסאו בזכות קולות שקיבל מתושבי ההתיישבות הצעירה, ומחתה על כך שימינה הפילה את ההצעה לחבר לחשמל גם את היהודים ולא רק את הערבים.

בליכוד האשימו את ראש הממשלה במיזוגניה, שנאת נשים. רבים טענו שמדובר בהתבטאות שוביניסטית. אני לא בטוח בכך. אולי זו הייתה סתם התבטאות אדנותית, מתנשאת, חסרת נימוס וגסת רוח, שגם חבר כנסת גבר היה סופג אותה מבנט אילו נקלע לעימות עמו באותם רגעים של סערת רוחות ואובדן עשתונות. אבל אני בטוח שזה מה שהיו אומרים אם נתניהו או מישהו אחר מהימין היה מתבטא כך כלפי חברת כנסת מהשמאל. ההתבטאות הייתה מוקעת כשוביניסטית ומיזוגנית, וזעקות הגעוואלד של חברות הכנסת ושל הבון־טון הפמיניסטי בתקשורת היו מרקיעות עד לתקרת הזכוכית המחוררת.

אין משהו מפתיע במוסריות הסלקטיבית של פוליטיקאים ופוליטיקאיות. התרגלנו גם לכך שהשדולה הפמיניסטית בתקשורת ובשיח הציבורי מכפיפה את עקרונות השוויון המגדרי לאינטרסים הפוליטיים של תנועות ומפלגות השמאל. מאכזבת יותר גישתם של אנשי ציבור שרגילים לדבר בשם הערכים והמוסר, אלה שמתחו לאורך שנים ביקורת מוסרית נוקבת על ממשלות נתניהו, הרבה פעמים בצדק, אבל כעת משאירים אבק לרבי לוי יצחק מברדיטשב בלימוד הזכות העקשני והשיטתי שלהם על בנט וממשלתו. הם יכשירו כל שרץ כדי להצדיק את המשך קיומה של הממשלה הרעה הזאת.

2

יש ביניהם מי שמזוהים אמנם עם הציונות הדתית ומשתייכים אליה במובן הסוציולוגי, אבל שייכים אידיאולוגית לשמאל הדתי, למרכז או לימין הרך. זוהי קבוצת מיעוט בציונות הדתית, שבכל עת שניסתה להעמיד את עצמה לבחירה דמוקרטית כשלה מלהשיג ייצוג משמעותי. אבל מדובר באליטה משכילה, מקושרת ובעלת אמצעים, שבדומה לשמאל החילוני מצליחה להתברג בתפקידים ובעמדות כוח ולהשיג השפעה הרבה מעבר לכוחה היחסי בציבור. בשנים האחרונות הקבוצה הזאת זוכה לעדנה גם במערכת הפוליטית, בעיקר בזכותן של מפלגות לא דמוקרטיות, שבהן די בקשרים ובנשיאת חן בעיני יו"ר המפלגה כדי לקבל מקום ברשימה.

הם לאו דווקא שמאלנים, חלקם אפילו ימנים, אבל כאלה שהנושא הימני לא עומד במקום מרכזי בסדר יומם. הם יהיו מוכנים לשים אותו בצד כדי להגיע להבנות ושיתופי פעולה עם אליטות השמאל ומפלגותיו. לנפתלי בנט, איילת שקד, מתן כהנא וחבריהם זה קרה רק לאחרונה. אלה היו שם תמיד. כך הגיעו לכנסת בעשורים האחרונים הח"כים אלעזר שטרן, הרב שי פירון, עליזה לביא, רחל עזריה, תהילה פרידמן, משה טור־פז, חילי טרופר ועוד. אנשי השמאל־מרכז בציונות הדתית הפכו למאגר כוח אדם זמין עבור מי שמעוניין להקים לעצמו מפלגה בשליטתו המוחלטת, תוך חיקוי מתכונת הדיקטטורה הפוליטית שחידש אביגדור ליברמן במפלגתו ישראל ביתנו ואימצו בעקבותיו לפיד, גנץ, בנט ובמידה רבה גם גדעון סער. כך הפך המחנה המתון והנאור בציונות הדתית לקבוצה האידיאולוגית שייצוגה היחסי בכנסת הוא אולי הגדול ביותר בהשוואה לכוחה האמיתי בציבור.

אבל לא על אלה תלונתי, אלא על מי שמזוהים כאנשי ימין אידיאולוגי לכל דבר, אבל נתנו יד להפלת נתניהו ולהקמת הממשלה הנוכחית בשל ביקורתם האידיאולוגית והמוסרית כלפי נתניהו אישית וכלפי התנהלות הממשלה והקואליציה שלו. כי מאז כינון הממשלה הזאת, נראה כי חושיהם המוסריים המפותחים שקעו בתרדמה עמוקה. אהבתם הגדולה לממשלת האיחוי עם השמאל מונעת אותם מלראות את כל מומיה, גם כאשר המומים מאוד בולטים ומאוד מכוערים. התיעוב כלפי נתניהו, הניכור אנין הטעם כלפי בוחריו העממיים, העיניים הנשואות אל הלגיטימציה וההערכה מצד אליטות השמאל - אלה מטהרים כל שרץ מהשרצים הרבים שהקואליציה הזאת מייצרת חדשות לבקרים.

3

נושאי דגל המוסר שתקו כאשר בנט הונה כמחצית מבוחריו, שזעקו וזועקים עד היום בגרון ניחר שלא היו חולמים לתת לו את קולם אלמלא בטחו בהבטחות הבחירות החד־משמעיות שלו. הם שתקו כאשר נוצר התקדים המסוכן וההזוי, הבלתי מוסרי ובלתי דמוקרטי, שמאפשר למפלגה בת 6 ח"כים לסחוט לעצמה את ראשות הממשלה, בתמורה לחציית קווים אידיאולוגית ומסירת ראשו הפוליטי של מנהיג המחנה לו השתייכה מאז ומעולם.

אין להם מה לומר על התנהלותם של ח"כים כמו ניר אורבך ועידית סילמן, שקפצו מרשימה לרשימה כדי להבטיח לעצמם מקום בכנסת, תוך שהם קובעים שיאים חדשים של אופורטוניזם בפוליטיקה הציונית־דתית. כאנשים דתיים, אין להם ביקורת על הקמת קואליציה שמושתתת על מפלגות השמאל הקיצוני מטשטש הזהות היהודית, בשותפות עם החילוניות המיליטנטית של ליברמן ויאיר לפיד.

גם לאחר שהממשלה בה חפצו היא עובדה קיימת, הם לא יגידו עליה מילה ולו של ביקורת בונה. לא תשמעו אותם מבקרים את חלוקת הג'ובים חסרת התקדים בחזיריותה, שמאפילה על כל מה שראינו בשנים הרעות ביותר של הליכוד. הם גם לא יעירו על הפגיעה הקשה בדמוקרטיה והשתלטות הממשלה על הכנסת המתרחשת לנגד עינינו, כאשר בקואליציה מכהנים יותר מ־20 ח"כים שמונו בשיטה הנורבגית ולכן אצבעם ומצפונם שבויים בידי שרי הממשלה, שיכולים בכל רגע להעיף אותם מכיסאם. הם לא אומרים כלום על דורסנות הקואליציה שדורשת לעצמה ייצוג בוועדות הכנסת הרבה מעבר לכוחה היחסי, וגם לא על התנהלות יו"ר הכנסת וראשי הוועדות שמשתיקים בברוטליות וממהרים לזרוק החוצה ח"כים מהאופוזיציה בניגוד להגינות, לסדר ולתקנות. אין בפיהם ביקורת על 'שומרי הסף' שבעבר זיהו 'קושי משפטי' בכל צעד שביקשה לעשות ממשלת נתניהו, וכיום הם בוהים במעשי הממשלה ולא מוצאים בהם שום קושי. וכאשר יועמ"שית הכנסת מעירה שמשהו לא בסדר, כמובן שדבריה אינם מתקבלים כצו קדוש אלא כהמלצה בלבד. הם מאסו במשפחתו של נתניהו, באשתו שרה ובבנו יאיר, אבל לא אמרו כלום מול הדוגמא הרעה שנתנו בני משפחתו של בנט בעיצומה של מגיפה מתפרצת.

אילה חסון, סוג של צדיקה בסדום, חשפה לאחרונה התנהלות מושחתת ומקוממת במכרז למינוי רקטור לספריה הלאומית, שנתפר בדיוק למידותיו של פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן. אבל שי ניצן הוא מהטובים, מאלה שהפילו את נתניהו, אז צריך לעזור לו להתמנות או לפחות לא להפריע. מגיע לו.

4

מה הגורם להיאלמות הזאת? מדוע נדם קולם של אבירי המוסר? לאן נעלמו נושאי דגל ההגינות ומוסר הנביאים?

מבין ההסברים השונים לתופעה, אציין כעת שניים מרכזיים. הראשון הוא נשיאת העיניים התמידית אל אליטות השמאל. יש מי שממש תלויים בהם נפשית וזקוקים לאישורם, ויש מי שרק מעוניינים ביחסי שלום איתם. אלה ואלה נוטים לראות לא פחות מחילול השם בכל התנהגות של אנשים דתיים שאליטות השמאל החילוני מגנות, וקידוש השם בכל דבר שזוכה לאישורם. את הימין הליכודי המסורתי הם סופרים הרבה פחות. כאשר אנשי השכבות העממיות האלה מוצאים דופי בהתנהגותך - זה לא חילול השם, זו סתם נבערות.

הסבר נוסף לתופעה הוא הרפורמות של השר כהנא. בקרב האליטה הסרוגה וגם בקבוצת מיעוט מכובדת מתוך עולם התורה הציוני־דתי, יש רצון עז לחולל את הרפורמות האלה שמשום מה נתלות בהן תקוות עצומות. גם אם לא יודו בכך בפה מלא - חלקם דוגלים בהפרדת הדת מהמדינה, או לפחות חדלו להאמין בחשיבותה של רבנות ממלכתית מרכזית והם רוצים לפרק את מפעלו של הראי"ה קוק זצ"ל מבלי להצהיר על כך. בגלל עמדותיהם בנושאי כשרות וגיור הם מעניקים תעודת כשרות למירב מיכאלי, יאיר לפיד וניצן הורוביץ, ואישור "אחינו אתה" למנסור עבאס. בציבור שומר המצוות והמסורתי במדינת ישראל אין להם מספיק כוח פוליטי כדי להשליט את עמדתם. אז הם עושים זאת באמצעות חבירה למי שרחוקים מהדת והמסורת ודווקא בגלל זה מוכנים לתת יד להגשמת תכניותיהם.

האם ראוי לחבור ליריב אידיאולוגי מחוץ למחנה כדי להכריע בעזרתו את החולקים עליך מתוך המחנה? האם כוח פוליטי דורסני הוא הדרך לחולל שינויים שלא הצלחת לשכנע בכך שהם טובים ונכונים? אולי אנשי המוסר יודעים את התשובה.

לתגובות: eshilo777@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו