ידידיה מאיר
ידידיה מאירצילום: יוחנן כץ

1

כל כך הרבה דברים טובים קרו מאז שהתפרסם כאן הטור הקודם, לפני שבוע. כל כך הרבה דברים זזו. הייתה פה ממש קפיצת הדרך של שנים, של דורות.

טוב, אני לא רוצה להישמע חגיגי. זה היה שבוע מטלטל. שבוע של הלם, של בלבול, של כאב, של חרדה. החרדים מעולם לא היו חרדים כמו השבוע. לא פגשתי אדם אחד במגזר החרדי, והאמת שגם הדתי, בכל גיל, שלא לקח אישית, הכי אישית, את הסיפור הזה.

ואם כבר אישית: היה ברור לי שהטור הזה יביא לגל של תגובות. אבל לא ידעתי מה יהיה גובה הגל ובאיזו עוצמה הוא יתנפץ. אני מדבר על אלפי תגובות, בלי שום גוזמה: מאות מיילים, ועוד מאות הודעות ווטסאפ לפלאפון האישי, וזה חוץ מאלפי טוקבקים ברשתות החברתיות.

בעצם, הייתי צריך לפתוח את הטור הזה בהתנצלות. מעולם לא הייתי חזק בלהגיב לתגובות. זה לא בסדר. אבל השבוע זה היה פשוט בלתי אפשרי. העניין הוא לא רק מספר התגובות אלא מה שנכתב בהן. אנשים שפכו את ליבם, את הטראומות שלהם, את הכאבים שלהם, את הסודות שלהם. עכשיו, אתה לא יכול לקרוא מייל עם 400 מילים מדממות של מישהו שכל חייו נהרסו בגלל פגיעה שאירעה לפני עשרות שנים והוא מספר לך איך הכול צף בשבוע הזה, או של מישהי שנלחמת להציל את הילדה שלה שנפגעה וחשוב לה להזהיר הורים אחרים – ולכתוב לה או לו בדואר חוזר "תודה על התגובה, כיף שיש כאלה קוראים מעורבים!". לא. הפעם זה לא יעבוד.

והאמת? את הסליחה היותר גדולה אני צריך לבקש מאלה שאפילו לא קראתי את תגובתם. עדיין. ולא בגלל חוסר זמן כמו בגלל חוסר יכולת. יש גבול לכאב שאדם נורמלי יכול להכיל בשבוע אחד. חבל שלשירותי המייל של ג'ימייל אין אפשרות להגדיל (תמורת תשלום), את נפח האחסון של כוחות הנפש.

2

נו, אז אחרי כל זה, איזה דבר טוב קרה פה בשבוע הרע הזה? ובכן, העולם נהיה מקום הרבה יותר טוב, הרבה יותר נקי, הרבה יותר מודע, ובעיקר הרבה יותר בטוח. וזה קרה בקצב מואץ. תהליכים שבאופן טבעי היו אורכים שנים התרחשו בתוך שבוע. זה היה טיפול בהלם. טיפול יעיל מאוד. ממוקד.

אני אומר לכם את זה בוודאות כמי שעסק בנושא כל השבוע (בין מייל למייל): העולם החרדי, על מחנכיו, רבניו וגדולי הדור שלו, נמצא במקום אחר ממה שהיה לפני שבוע. למעט קומץ מדחיקים – שגם הם יתפכחו בעוד כמה ימים – כולם מדברים אחרת וחושבים אחרת. זה לא שלפני שבוע מישהו בעולם החרדי היה חלילה בעד הפוגעים. נו, ברור שלא. אבל הם היו פחות מודעים לחומרת הסכנה, להשלכות שלה, לסדר הגודל שלה ובעיקר לשיח הנכון שבו ראוי לדבר עליה.

אני כותב את צמד המילים "שיח נכון" ורוצה למחוק. כי בעצם מדובר כאן במושג המסוכן "פוליטיקלי קורקט", שלא לומר "הנדסת תודעה". אבל אתם יודעים מה? כן, זאת סוגיה רגישה מאוד שבה באמת יש שיח נכון ובעיקר יש שיח לא נכון. חשוב מאוד לדעת איך מדברים, מה אומרים, על מה שותקים ועל מה זועקים. וגם מה מפרסמים. כן, חשוב להנדס את התודעה. כי אם לא תבין את הסיפור, ואם לא תדבר בשיח הנכון, אפילו אם זה מגיע מתוך תום, מתוך טוהר, מתוך כוונות טובות, המחיר יהיה כבד: גם תפגע עוד יותר באלה שכבר נפגעו אנושות (חוץ מכל ההשלכות הנוראיות של הפגיעה, היא גרמה להם במקרים רבים לעזוב את העולם הדתי, אבל אסור לעולם הדתי לוותר עליהם) וגם תיתן כר נרחב לפעולה לטורפים שקולטים באינטואיציה חייתית היכן יש השתקה והיכן הקורבן הקל והבטוח מחכה להם. כל קרימינולוג מתחיל יגיד לכם שהפוגעים יודעים לזהות את המגזר שקל לפעול בו, וגם בתוך המגזר את השכונה, את המשפחה ואפילו את הילד המסוים, שבו אפשר לפגוע בשקט.

אז זהו, שמשבוע יש הכול חוץ משקט.

3

אני יודע על כמה יוזמות והתארגנויות, בדרגים הבכירים ביותר בעולם החרדי, שקמו בימים המאוד־ספורים שחלפו מאז האירוע הנורא. הקריאה להקמת 'פורום תקנה' חרדי לא נפלה על אוזניים ערלות. אי אפשר להמשיך לבנות על הוועדה הרוחנית של עיתון הארץ שתתקן את המגזר. עוד מוקדם לדווח בפירוט על כל היוזמות. הדברים בשלבי התהוות ברגעים אלה ממש. אבל מה שכבר קרה הוא שהשיח, כאמור, השתנה. מה שהיה כבר לא יהיה.

תראו למשל מה כתב השבוע הרב יהושע אייכנשטיין, ראש ישיבת יד אהרן בירושלים. שמו של הרב אייכנשטיין עלה לכותרות בשיח הפנים־חרדי סביב ההוראות שנאמרו לאנשי החינוך כביכול בשם הרב גרשון אדלשטיין. תראו, אני לא כתב לענייני חרדים, גם אין לי תוכניות להיות, אבל ככל שחקרתי השבוע לא הצלחתי להגיע למקור. אני לא יודע מי החליט להפיץ, או להנפיץ, את הדיבור הזה על כך שההוראה של גדול הדור לכל המחנכים, היתה לשוחח בכיתה עם הילדים, למחרת המעשה הנורא הזה, דווקא על מעלת השתיקה והזהירות בשמירת הלשון ופגיעה בזולת. כולנו יודעים כמה קל להפיץ פייק ניוז, לשקר בעובדות, להריץ שמועות. אבל כאן זה היה הרבה יותר חמור מזה: הפצה של פייק־השקפה, שעברה איכשהו ממייל למייל ומתלמוד תורה לתלמוד תורה. הרב אדלשטיין לא התבטא בקולו - ובקורונה ראינו שהוא יודע להתבטא – וגם לא פרסם מכתב. שום כלום.

אבל ביום שלישי השבוע, אותו הרב אייכנשטיין, מחשובי ראשי הישיבות, החליט כנראה לשים סוף לבלבול וכתב מכתב ברור מאוד. הוא פותח דווקא ביחס להתאבדות: "איסור רציחה וחומרתו כולל גם את המאבד עצמו לדעת. כוונת הכתוב 'צלם אלוקים' היא לנשמת האדם, חלק אלוק ממעל שבו, שהופקדה ביד האדם ואין לאדם בעלות עליה, כלשונו של הרדב"ז 'שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קניין הקב"ה'. נשמת האדם שהיא החלק הנצחי שבאדם, שעל ידה ומכוחה הוא חי בעולם הנצח וקם בתחיית המתים... המאבד עצמו לדעת אינו מעריך את החיים האמיתיים והנצחיים, וחי רק חיי שעה על מנת למלא את רצונותיו, תאוותיו וכבודו המדומה. כאשר הוא נוכח שאינו יכול למלא את רצונותיו, מאבד את הטעם בחיי שעה ונוטל נפשו בכפו, וסבור שבכך יימלט מייסוריו ומהתשלום על עוונותיו. אדם כזה אינו מאמין אמונה אמיתית בחיי נצח ובשורש החיים, וזאת עבירה מהעבירות החמורות ביותר בתורה". סוף ציטוט.

הדברים האלה נכונים, עם כל הכאב, גם על מתאבדים מהצד "הנכון". בבקשה מכם, תפסיקו לפרסם פוסטים מרגשים עם תמונתה של הצעירה היקרה ששלחה יד בנפשה. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שכל חיבוק, הבנה, הכלה, אמפתיה ואפילו לייק שאנחנו נותנים למי שרצח את עצמו מקרבים עוד צעד לעבר התהום את מי שמתמודדים בגבורה עם נטל החיים. אם הלב שלכם באמת נקרע מהסיפור שלה, לפחות אל תעודדו את המקרה הבא. רצח הוא רצח הוא רצח. גם אם מדובר ברצח עצמי.

4

בחזרה למכתב של הרב אייכנשטיין, אל החלק השני והיסודי לא פחות: "כמו כן, אדם הפוגע באחרים כנגד רצונם, הוא אדם אנוכי שאין לו בעולמו אלא את חיי עצמו ואת תאוותיו, ואינו מכיר כלל במציאות קיומו של הזולת, ואינו מעריך אדם אחר כאדם בעל צלם אלוקים, אלא אדרבא משתמש באחרים לצורך עצמו. מבט כזה הוא שורש כל המידות הרעות והמושחתות, ומאנוכיות זו נובעים מעשי שחיתות נוראים (חוץ מעצם האיסורים החמורים שבזה).

"עוד יש לדעת, שאחד מיסודות נפש האדם הבסיסיים הוא הכבוד... פגיעה מהותית בפרטיות צניעותו של האדם נגד רצונו היא זעזוע ביסוד הכבוש של נפש האדם, וכמו שיסד המהר"ל כי הצניעות היא הכבוד עצמו. כל יסודות הנפש המושתתים על חשיבות זו ניזוקים בכך, עד כדי איבוד עצם טעם החיים, רחמנא ליצלן. וביותר בבנות ישראל עליהן נאמר 'כל כבודה בת מלך פנימה' זילות כבודן מרוקן את כל הווייתן באשר על צניעותן עומדת כל תפארתן".

הקטע האחרון, המסכם, מופיע במכתב באותיות שחורות ומודגשות: "אין ספק שכאשר יש חוסר הבנה ואי הכרה של חומרת הפגיעה בקרב הסביבה, הדבר גורם להעמקת הכאב והפגיעה וחוסר הכבוד, ומאחר ויש שהבינו בטעות שיש בי שמץ של סלחנות כלפי הפוגע, הנני רואה צורך להבהיר בפירוש שאני מכיר את ההרס של הפגיעות, ואת הנחיצות הקריטית בהגשת עזרה לשקם על פי מומחים ובכל דרך שהיא. ופשוט הדבר שיש להן לפנות לכל מי שיכול לעזור בידן, ואין בכך בדל חשש לשון הרע. ואני תפילה שהמקרה יזרז שורה של תיקונים נצרכים בקרב שלומי אמוני ישראל, על פי גדולי התורה שליט"א. החותם בצער רב ובציפייה לישועה, וישועת ה' כהרף עין, יהושע אייכנשטיין".

5

הרב אייכנשטיין חותם "בצער רב", ואני סיימתי לקרוא את המכתב שלו בשמחה רבה. לא על מה שקרה, כמובן, אלא על מה שלא יקרה. חבל מאוד על הנסיבות המחרידות, אבל אם הרב מצפה לישועה – המכתב המאוד ברור שלו הוא כבר חלק ממנה. אתחלתא דישועה. נכון, הדרך עוד ארוכה, יש הרבה מה לעשות והרבה מה לתקן, אבל בהחלט אפשר לומר שהעולם עכשיו הרבה יותר טוב ובטוח. ישועת ה' כהרף שבוע.

לתגובות: [email protected]

יש לי חולשה לשלטי "כאן שומרים שמיטה" שמוצבים השנה בשדות ובכרמים של קיבוצים ומושבים ברחבי הארץ. זה כל כך מרגש. כל שלט כזה הוא סיפור של מסירות נפש. של חקלאים, גיבורי כוח עושי דברו, שהחליטו, למרות כל הקשיים, ולמרות הניסיונות להקל, לשמור שמיטה כהלכתה (השבוע כמעט עצרתי את הרכב שלי בצד הדרך בכביש ירושלים-תל אביב כשראיתי בקצה אחד השדות שלט ענקי כזה שכנראה נפל מהרוח). אבל השלט שבתמונה כאן לא צולם לצד אף כביש ראשי, אלא בקצה השביל הקטן שמוביל לגינת הירק של ילדי גן דקלים של הגננת סיגל ברמת השרון. והוא לא פחות מרגש אותי. קטני כוח עושי דברו.
ללא קרדיט צילום