ח"כ אורית סטרוק
ח"כ אורית סטרוק צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת

להיות חבר כנסת, כל חבר כנסת, זו שליחות. זה פשוט ומובן מאליו: הרי הכנסת היא בית הנבחרים, וכולנו, כל חברי הכנסת, נבחרנו כדי למלא את שליחות בוחרינו. המהעמד הזה כשלעצמו, מאד מחייב, מאתגר, וגם מרגש. בעצם, זו הסיבה לכבוד המיוחד שנהוג לכבד בו חברי כנסת.

אני זוכרת את ההלם שהיכה בי כשהגעתי בפעם הראשונה לבנין הכנסת כח"כית, אחרי שנים רבות בהן עבדתי באותו בנין עצמו והיכרתי מקרוב את רוב עובדיו. והנה פתאום, אותם אנשים המכירים אותי מזה שנים, נוהגים כלפי ביחס של כבוד שלא היכרתי...

אודה, בהתחלה זה היכה בי והרתיע אותי. הכבוד הריהו דבר שלילי, מומלץ להתרחק ממנו ובשום אופן לא להתרגל אליו, ובכלל: הרי אני אותה אורית, לא השתניתי מאתמול להיום, אז על שום מה הכבוד, רק משום ש"נכנסתי לכנסת כח"כית"?

אבל אז הבנתי: בדיוק כך, בדיוק בגלל שנבחרתי. מרגע שנבחרתי, אני כבר לא אורית הפרטית, אני שליחה, אני נציגה, של ציבור שלם שבחר בי. והכבוד שמופנה אלי - הוא הכבוד של אותו ציבור. אותם מכבדים, לא אותי. אם מחר יהיה כאן חבר כנסת אחר שייצג אותם במקומי - הוא יקבל את הכבוד, לא אני. כי הכבוד הוא של הציבור.

ומכוחו של הציבור הזה, ולמענו, למען ערכיו ומטרותיו, עלי לפעול ולהשתדל ככל יכולתי לעשות את המיטב. אמרתי כבר: מחייב, מאתגר, וגם מרגש. מאד.

אבל כשציבור השולחים עצמו הוא ציבור של שליחים: של אנשים שחיים חיי שליחות - זה מחייב, מאתגר ומרגש שבעתיים. ובציבור שלנו, אני פוגשת בכך שוב ושוב. ומתהפנטת כל פעם מחדש: כל כך הרבה מסירות אני פוגשת אצל השולחים-השליחים שלנו: מסירות ללימוד תורה, לחינוך, לגידול הדור הבא, לחסד (כל כך הרבה חסד!), להצלת חיים, לישוב הארץ ולמאבק על גבולותיה, ועוד ועוד ועוד. מנשות האברכים לומדי-התורה, דרך הקב"סיות והקב"סים המסורים, ועד לבחורי-החמד הנאחזים בדבקות באדמת חומש (ועם כל מי שבאמצע ושבצדדים, רבים רבים רבים) - כל כך הרבה שולחים שלנו שהם עצמם חיים חיי שליחות מלאי אמונה, עוצמה, ומסירות.

בפרשת השבוע אנחנו למדים מרש"י: שלוחו של אדם - כמותו. רש"י כותב זאת בהקשר של מצוות קרבן הפסח, עליו נאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת-ישראל בין הערביים" - "וכי כולן שוחטין?" שואל רש"י, ומשיב: "אלא מכאן, ששלוחו של אדם - כמותו."

"שלוחו של אדם כמותו" - אני משננת לעצמי בכל יום בכנסת: עלי למלא נאמנה את שליחותי, באופן שלא אמעל, חלילה, בשולחי.

ועם זאת, באותן מילים ממש: "שלוחו של אדם - כמותו" אני גם מתפללת יום יום: הלואי ואהיה כמותם, כמו שולחי הנהדרים: מסורה כמותם, אכפתית כמותם, חרוצה כמותם.

כך הרגשתי גם כשפגשתי אתמול ליד מערת המכפלה את אנשי ההתיישבות הצעירה, מעשהאל ומרמת גלעד, ליד מערת המכפלה: הלואי ויתקיים בי "שלוחו של אדם - כמותו" - שאדע להיות כמותם, פשוטים, חמים, נאמנים, אוהבים, עקשנים, מלאי אור ותקוה ויופי ושמחה של בנין הארץ. מי יתנני שליחה כמותכם, שולחים נהדרים שלי!

שבת שלום

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו