ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

בשנה שעברה השתתפתי בהשתלמות שארגנו הפסיכולוגית תמי סמט והרב אבישי מזרחי. ההשתלמות, שהייתה מיועדת למחנכים במוסדות החינוך הדתי (חמ"ד), עסקה ב"נערים/ות הנמשכים לבני מינם". אני לא מחנך. הגעתי לשם מתוך הבנה שבנושא הלהט"ב לא ראוי להתבצר במגדל השן האידאולוגי בלי להסתכל למציאות בעיניים. ובאשר להשתלמות עצמה: אף כי ניכר היה שלשני המנחים יש נטייה מובהקת לכיוון הליברלי, ההשתלמות הייתה ברמה גבוהה מאוד ואפשר לומר שהוצגו בה – בנוסף לפגישות עם אנשים צעירים שיצאו מהארון – כל הגישות הקיימות במגזר הדתי בנושא הלהט"ב. האם שיניתי את דעתי בעקבות ההשתלמות? נראה לי שלמדתי להבחין באופן ברור בין מצוקת הפרט ובין מה שראוי להיקרא תרבות הלהט"ב, כפי שיבואר בהמשך.

בקבוצת ווטסאפ של בוגרי ההשתלמות הנ"ל, כולם דתיים ברמות שונות, עולים מאז נושאים ומתנהלים דיונים הקשורים לנושא ההשתלמות. הדיון האחרון היה סביב ריאיון מתוקשר עם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי שבו היא תובעת מההלכה להשתנות ולהתיישר לפי אמת המידה הקובעת היחידה, לדעתה, בנושא הלהט"ב: אמת המידה של אמפתיה. לפי דעתה, אם הבנתי נכון, אסור שההלכה תפלה לרעה אדם עם משיכה חד־מינית, ולכן מוטל עלינו להמציא לו פתרון במסגרת היהדות.

אינני רשאי לפרסם את תגובותיהם של חברי הקבוצה – לכאן ולכאן – לריאיון זה, אך ברצוני להביא את תגובתי שלי, עם שינויים והרחבות המתבקשים מהמעבר ממיצרי המסרון למרחבי המאמר.

כרקע נחוץ להבנת דבריי, אקדים שאבישי מזרחי, יוזם ההשתלמות וגם מי שפרסם מאמרים רבים בנושא, הצביע על החולשה בביקורת שלי על הגישה של מלכה פיוטרקובסקי: קל לי לדבר מעמדת מרצה באוניברסיטה או כותב טורים בעיתון, בעוד שהוא ומחנכים אחרים מתמודדים מדי יום עם פניות נואשות של בני נוער בעלי נטייה חד־מינית שהרצון שלהם להמשיך להשתייך למגזר הדתי גורם להם למצוקה גדולה. מצוקה זו מצריכה פתרון בשטח ואי אפשר להתבצר בעמדת "אין לנו פתרון" שאותה ייחס אליי, ובצדק. מדובר בחיים של בני אדם ולא בסוגיה תיאורטית. עד כאן השתדלתי לשקף נאמנה את עמדתו, אשר מייצגת, כך אני מתרשם, רבים וטובים במחנה הדתי־ליברלי. להלן המענה שלי לעמדה זו.

נטייה שמושפעת מהאופנה

הניסוח הכי קולע באשר לשאיפותיהם של הרב אבישי מזרחי והשותפים לדרכו, כפי שאני מבין אותן, הוא שהם מחפשים פתרון הלכתי כלשהו לזוגיות חד־מינית כלשהי. עמידתם היומיומית – לא פעם, לא פעמיים אלא הרבה פעמים – אל מול היחיד, הפרט שרואה בהם כתובת, חושפת אותם לשטח ולנפשות הפועלות והכואבות בו. עם זאת, התפיסה שלי היא שטובת הכלל קודמת לטובת הפרט. אינני מכיר ולו הוגה חברתי אחד (!) שאי פעם חלק על תפיסה זו.

הלהט"ביזציה של החברה הישראלית, אשר גורמת - כפי שעינינו רואות - לצעירים להתנסות בשלל גוני הקשת הלהט"בית, היא רעת הכלל. אתן דוגמה לכך. קרובת משפחה הדריכה לפני הקורונה קבוצת תלמידי כיתה י' של בית ספר חילוני יוקרתי מאזור המרכז בטיול בדרום. בקומזיץ בלילה התפתח דיון על נטיות מיניות, ושליש מהתלמידים ומהתלמידות דיווחו שהם לא יודעים אם הם נמשכים יותר לבנים או לבנות. מן הסתם יש אנשים שלא רואים בכך כל פסול, אך אני מניח שבעיני רוב רובה של החברה הישראלית אלו אחוזים מבהילים. הלהט"ביזציה של החברה מביאה בני נוער רבים בחברה החילונית לתהייה, לשיטוט, להתנסות ולבדיקה באשר להעדפתם המינית ה"אמיתית". אם זה לא היה באופנה, יש להניח שרובם לא היו מתלבטים יותר מדי באשר להעדפתם המינית. המגמה החילונית העכשווית מחלחלת היום גם לתוך החברה הדתית־לאומית – וזה רע.

נחזור לענייני הפרט, היחיד. כיצד, אם כן, עלינו לנהוג לנוכח צעירים המתמודדים עם משיכה חד־מינית שבאים להתייעץ? צריך להפנות אותם למי שידע לברר עמם היכן הם על הרצף, דהיינו האם קיימת אצלם גם משיכה למין הנגדי – וזה הרוב כפי שהוכח במחקרים רבים. אם כן, אזי יש להפנות לטיפול שיתעל את הנער או הנערה לשם. כידוע, טיפול שכזה נמצא היום על גבול הפלילי – גם זו תוצאה של הלהט"ביזציה של החברה שלנו.

ומה אם משיכתו החד־מינית של הצעיר הדתי או הצעירה הדתית תצטייר כמוחלטת, ויש כאלה? אזי כל מה שאפשר לשאוף אליו הוא לדעתי מענה אינדיבידואלי רגשי ומחבק. למדנו משהו בעשור האחרון: אנחנו לא נכנה את מי שמבקש לחיות לפי משיכתו החד־מינית בשמות גנאי, אנחנו גם לא נטען שהוא בחר בנטייתו. נבין את מצוקתו ונחבק אותו. אולם דבר אחד לא נוכל לעשות: לא נאמר לבעלי המשיכה החד־מינית שזוגיות חד מינית רצויה ומותרת על פי התורה, כי היא לא. גם לא נשיא אותם זה לזה או זו לזו וכן לא נעודד הקמת משפחות של אבא ואבא או אמא ואמא.

בשביל כל שוחרי הפתרון במסגרת הדת, חשוב להדגיש את הנקודה הבאה: התפיסה ש"אין פתרון" ללהט"ב במסגרת היהדות היא לא נוראה כל כך בעיניי. גם בסוגיה אחרת לגמרי, בסכסוך שלנו עם הפלשתינים, אין פתרון. ובכלל, לא לכל דבר בחיים יש פתרון. ומה קורה כשאין פתרון? החיים ממשיכים, גם בלי פתרון. על כל פנים, עדיף בלי פתרון מאשר עם פתרון גרוע. לגיטימציה הלכתית ונרמול התופעה הלהט"בית, שפירושם השוואה מוחלטת של זוגיות הומוסקסואלית לזוגיות הטרוסקסואלית, בפרט במערכת החינוך, הם פתרון גרוע.

אני מניח שגם הרבנים הליברליים ביותר ביהדות האורתודוקסית לא מייחסים ערך שווה לברית הנישואים בין איש ואישה ולניסיון ליצור לה מקבילה חד־מינית. אני מעריך שהם יטענו כנגדי שאני מערבב בין שני תחומים, החינוך לסובלנות ולהכלה חברתית וקהילתית מחד והסוגיה האידאולוגית מאידך. אבל מה לעשות, בחיים הכול מעורבב והלהט"ביזציה האידאולוגית של החברה היא תוצאה בלתי נמנעת מגישתם, בין אם הם מתכוונים לכך בין אם לאו. לדעתי הם גם יודעים זאת ומשלימים עם התוצאה.

בלי איומים על עזיבת הדת

אחת השאלות שעולות שוב ושוב מהצד הדתי־ליברלי היא: "האם אינך חושש שבהיעדר הכלה דתית אנשים אלו יידחקו אל מחוץ לדת? האם לא עדיף שמי שעובר בסך הכול על איסור אחד מתרי"ג ישמור בכל זאת שבת, כשרות ואת כל השאר, מאשר שיפרוק מעליו לגמרי עול מלכות שמיים?". ובכן, שוב: אם כדי לא לדחוק החוצה אנשים עם אורח חיים חד־מיני הציבור הדתי כולו ומערכת החינוך שלו יידרשו לקבל על עצמם את תרבות הלהט"ב או אפילו רק חלק ממנה – אם זה אימוץ של "הורה של שבת" (במקום אבא ואמא של שבת) בגני ילדים או שינוי כלשהו במערך לימודי חלמי"ש (חינוך למשפחה) בבתי הספר – אז לא, לא עדיף!

אין להיכנע לאיום שאם לא ננהיג שינויים המקלים על אנשים המנהלים אורח חיים חד־מיני נדחק אותם אל מחוץ לדת. כמו שמי שאינו שומר שבת אינו רשאי לדרוש מהקהילה או ממערכת החינוך הדתית שהוא מבקש להשתייך אליה להרים בגללו את הדגל של חילול שבת, כך כל המבקש להיות חלק מקהילותינו וממוסדותינו צריך להבין שלא רק חילול שבת אלא גם אורח חיים חד־מיני אינם נכללים בדף המסרים שלנו.

אף כי הפועלים למען הכלה של הלהט"בים בחברה הדתית מחזירים אותי בכל פעם מחדש אל קרקע המציאות ומכריחים אותי להשפיל את מבטי אל עבר מצוקת הפרט, המבט על כלל החברה ועל טובתה הוא קרקע המציאות לא פחות. והוא המכריע.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו