חילוניות שעומדת על אדני התנ"ך. יורם טהרלב ז"ל
חילוניות שעומדת על אדני התנ"ך. יורם טהרלב ז"ל צילום: משה שי, פלאש 90

שירת חול טבולה בקודש

כשהתבשרנו על לכתו של יורם טהרלב מאיתנו, נחמץ לי הלב. לא הכרתי את האיש, ידעתי מעט על חייו - קיבוצניק מיגור, משורר בן משורר, לא הרבה יותר מזה. ובכל זאת לא יכולתי להמשיך את יומי כרגיל ושקעתי בקריאת עשרות עשרות שירים. שירים שעזרו לי להבין על מה אני מתאבל – על חילוניות שעומדת על אדני התנ"ך, שמכירה בכך שהסיפור היהודי שלנו הוא אחר מזה של כל העמים ולא נכון לספר אותו כמו את שאר הסיפורים. שמעתי מישהו אומר בשבת – מי זה טהרלב? זה המשורר הקיבוצניק הזה שנראה כמו רב? וחשבתי לעצמי – ככה בדיוק. לא רק נראה כמו רב, גם רוח יהודית קדומה נמסכה בנפשו. לכתו צורב במיוחד עכשיו, כשלפעמים נדמה שהישראליות ניצבת בשטחי כינוס, מגזרים־מגזרים, עמדות־עמדות, כל אחד מרים דגל ומשייף את מילותיו שידקרו כראוי את המחנה השני. והנה כאן איש חילוני ספוג בתנ"ך, ציוני של חול ורוח. כמה משיריו יכלו להיכתב על ידי יושבי בית המדרש אילו היו יודעים לכתוב כך. וכמה טוב שכתב. ונכון, הוא כתב גם שירים אחרים, אבל ליבת הכתיבה שלו ספוגה באהבת העם, הארץ וספר הספרים.

להיות יהודי

זו לא סתם קריאה פולקלוריסטית בתנ"ך, זו קריאת עומק, ושירו 'להיות יהודי' הוא דוגמה מכוננת, הלוואי שילמדו אותו בכל בתי הספר. זה שיר שלוקח אותנו מארם נהריים דרך עקדת יצחק אל אתגר השליחות שבחיי כל יהודי. הוא מיוסד על ההכרה שלהיות יהודי זה להיות אחר, וגם אם היהודי ירצה לטשטש את השוני הזה הוא לא יצליח. מכל עבר הוא ישמע את הקריאות לעברו שלא יאפשרו לו להתכחש להיותו אחר, היותו יהודי. האחרוּת הזאת תגבה ממנו מחירים ועקדות, אבל לא יהיה ניתן לברוח ממנה.

אבל היופי של השיר 'להיות יהודי' נמצא בקריאה "לך לך" שקוראת לכל יהודי מכל עבר. קוראים לו משמיים, מלמעלה, אבל לא רק משם. קוראים לו שכניו הגויים בכל הגלויות – לך לך, והוא קורא לעצמו באיזה קול פנימי לך לך, והוא יודע שהלך לך הזה פירושו להיות יהודי.

משיח לא בא. מביאים אותו

כמה מאמרים של הרב קוק ופסקאות מופלאות ב'אורות' עשו את דרכן מבלי משים אל 'ברחובנו הצר' של טהרלב. בכמה חן הוא מתאר את שתי תפיסות המשיח זו מול זו. זו של הנגר והסנדלר שחלום המשיח מעקר את חייהם מכל תוכן מעשי, הנגרייה לא פעילה, איש אינו בא לקנות ואין איש מבקר, והכול בגלל חלום פסיבי על משיח, ועל כיסא שמכין הנגר למשיח רק בחלום הלילה. חלום שמעקר מכל תוכן את חיי המעשה שלו. גם הסנדלר מאבד את העיקר, הרי כבר שנתיים מונח המרצע בשק, הכול בגלל חלום על תפירת מגפיים למשיח, מגפיים שיביא בכפיו לאליהו הנביא. ושניהם שוקעים בציפייה פסיבית למשיח בחלומות שמחריבים את החיים, מעלים אבק בבתי המלאכה שלהם, אולי מעלים אבק בכל הקיום היהודי.

מתגנבת לי איזו מחשבה שלא רק הנגר והסנדלר יושבים ומחכים לו, שאולי יורם טהרלב כתב בכלל על המשיח, שהוא לא בא מפני שהוא יושב ומחכה, הוא מחכה לנגר, הוא מחכה לסנדלר, הוא מחכה לאנשים שציפיית הגאולה שלהם תגרום להם לעשות ולפעול במקום לחלום בהקיץ. אלה לא רק הנגר והסנדלר ששואלים מתי כבר יגיע היום, המשיח שואל את אותה שאלה בדיוק.

תפיסת הגאולה האחרת מתממשת בבית השלישי (אולי לא במקרה) ומתגלמת באיש לגמרי לא צעיר, ירושלמי שבונה את העיר כבר שבעים שנה. ומה שיפה הוא שגם האיש הזה חולם, עושה וחולם, חולם ועושה. הוא מצפה לישועה ופועל להבאתה. אנשים נוטים להחמיץ את זה, אבל החלום שלו נגמר קצת אחרת. בעוד הנגר חולם על כיסא והסנדלר על נעליים, וכל אחד מתכנן כי על כפיו אותם יביא לאליהו הנביא, הרי שהאיש שבנה את ירושלים לא מתכנן להביא לאליהו דבר. הוא לא חולם להביא את האבן לאליהו, הוא חולם שאליהו יביא לו את האבן. הוא הרי לקח אחריות על הגאולה, כל שנותר לאליהו הוא להביא את אבן הפינה. האיש הזה שבנה את העיר כבר יניח אותה בעצמו. "משיח לא בא", קונן שלום חנוך. "אז תביא אותו", ענה לו טהרלב בדרכו.

הרוח שמנשבת בחומר

אחד הדברים המרגשים בעיניי בשירה שלו היא אמירה מובלעת שכל החומר הזה תלוי ברוח, שהציונות חייבת להישען על התנ"ך, ולא רק עליו. יורם טהרלב מנה בחייו שורה של חכמי ישראל בנגלה ובנסתר שאנחנו חייבים להם תודה. בכתבי רבים מהם אפילו חובשי הספסלים בבית המדרש לא בהכרח בקיאים. הוא הכיר בכך שהמדינה זקוקה לאנשי תורה שיפיחו בה רוח.

זה מובלע בבלדה על יואל משה סלומון, השיר המופלא על הקמת אם המושבות פתח תקווה. שני כוחות מופיעים שם: הדוקטור, המומחה לבריאות, הריאליסט המפוכח שפוסק שבמקום שאין ציפורים מולך המוות וכדאי לצאת ממקום כזה מהר. הוא סוחף בעקבותיו שלושה מחבורת החלוצים, אנשי היגיון. היחיד להישאר שם בלילה נראה לכאורה כמו איש השיגעון. הרי זה איש התורה, יואל משה סלומון, ועל פי יורם טהרלב הרוח ניצחה את המציאות, שהרי במקום שאין ציפורים - ליואל משה סלומון עצמו צמחו כנפיים של ציפור. הרוח יוצרת מציאות ועושה לה כנפיים.

מה שמובלע בבלדה הזאת נאמר במפורש בשיר 'רבנו גורן' שמתאר את מעללי הרב הראשי לצה"ל במלחמת ששת הימים, שיר מצחיק ועמוק שמניח על כתפיו של הרב גורן כמעט את כל הישגי המלחמה ההיא. הוא שותף לקרבות בעזה, בסיני, במערת המכפלה, בקבר רחל וכמובן בירושלים. בשיאו של השיר, בצחוק שכולו רצינות, קובע טהרלב שצה"ל הפסיק את כיבושיו רק ברגע שלרב גורן אפסו הכוחות.

דמיינו מישהו מפרסם שיר כזה היום, דמיינו לעצמכם את התגובות. קשה אפילו לדמיין. אבל זהו הרי ממש תפקידו המיתולוגי של כהן משוח מלחמה, וזהו בדיוק התפקיד הערכי של רבו של צה"ל בעיצומה של מלחמה.

שיא השיאים בהבנה של טהרלב עד כמה החומר משתוקק לרוח נמצא בשיר 'בוא משה רבנו'. לאורך כל השירים הוא מדברר את חוטאי העגל, קרוב מאוד למה שאמרו בעצמם. הם בכלל לא מעוניינים בעגל ואין להם דבר איתו. הכול געגועים למשה, זה הסיפור ואין בלתו. איש לא מאמין בעגל, הכול רק ציפייה לבואו של משה. ובסופו של השיר הוא מפתיע, כי הוא מפסיק לדבר על דור המדבר ומתחיל לדבר עלינו כאן ועכשיו. גם עכשיו העם סוגד לעגלי זהב בצורות שונות, אבל טהרלב החילוני לא מאמין לזה. המחולות, הריחוק הרוחני ועגלי הזהב – בכל אלה הוא רואה רק דבר אחד: געגועים למשה.

כך נראה העולם מעיניו של האיש ששמו טהר־לב. אז אפשר שלא להתגעגע גם אליו, אל יורם טהרלב?

הקולולם הראשון

יש פלא שיכול להתרחש רק בשירה. כששני אנשים מדברים יחד אי אפשר לשמוע אף אחד, אבל שירה של כמה אנשים בו־זמנית הופכת להרמוניה. בדיבור יש לכל אחד קול משלו, סגנון וצבע ייחודי, אבל בשירה יש כדי לאחד את כל הגוונים. רבי נחמן כותב שלא סתם מנגנים שירים בחופה – צריך לאחד בה שתי משפחות שונות, ורק בכוחה של שירה לעשות זאת. זה הקסם של שירה בציבור שהייתה נפוצה כאן מאז ימי העליות לארץ והפכה בשנים האחרונות למיזם חברתי לשירה המונית.

והכול התחיל שם, על גדות ים סוף, כשכולם שרו בהרמוניה נפלאה כאיש אחד בלב אחד, אפילו עוברים במעי אמם אמרו שירה. שירת הים – שירת עבדים אבודים שהפכו לעם.

לתגובות:liorangelman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו