מוריס ורותם זיסמן-כהן
מוריס ורותם זיסמן-כהן צילום: אביטל הירש (מגזין פנימה)

הם שיחקו ביחד ולחוד בעשרות הפקות תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. הצופה הישראלי הממוצע פגש אותם פעמים רבות על המרקע, אך כיום עלול שלא לזהות אותם כלל.

המכנסיים הצמודים הפכו לשמלות ולחצאיות המכסות את הברך, והפנים המגולחות והראש הגלוי כוסו בזקן מכובד ובכובע.

בתקופה האחרונה גרמו מוריס (45) ורותם (39) זיסמן־כהן, שחקנים ויוצרים מוכרים הפועלים בלב עולם התרבות הישראלי, ללא מעט הרמות גבה. תהליך התשובה שהם נמצאים בו, לטענתם כבר שנים, החל לבוא לידי ביטוי באופן חיצוני.

על אף ה'עליהום' התקשורתי שיצרו השניים כשהגיעו להקרנת הבכורה של סרטם המשותף 'בין החומות' בלבוש צנוע מאוד ("מחופשים", כהגדרתו של מוריס), הם לא ממהרים להתרגש, ומסרבים להכניס עצמם להגדרות ולתבניות סטנדרטיות. "מהרגע הראשון שנפגשנו אנחנו בתהליך של תשובה, ומבחינתי, מרגע שנולדתי אני בתהליך הזה", אומרת רותם בנחת. "נולדתי במגדל העמק, חברות הילדות שלי שמרו שבת ותמיד אהבתי את השבת בביתן. זה השאיר עליי רושם עמוק".

גם עבור מוריס החיבור ליהדות אינו חדש. הוא גדל באילת, בבית מסורתי, וכשפגש את רותם התחיל לחזור אל המסורת שהשאיר אי שם בבית אבא. "בפגישה הראשונה שלנו היא כבר דיברה איתי על שורשים וענפים", מוריס מחייך. "היא למדה במרכז רוחני בתל אביב וכבר שמרה שבת. היה לי ברור מאוד, והיא גם אמרה את זה, שהיא מחפשת לבנות בית, והיא רוצה קידוש ושמירת שבת כאורח חיים. הרגשתי שאין לה זמן לבזבז וזה יכול להיות רק קשר עמוק ורציני".

זה הפחיד אותך?

"לא. חיפשתי את האישה שתחזיר אותי לשורשים שלי, לבית ולמשפחה. לא הרגשתי שאני מוותר על משהו, הרגשתי שהגעתי הביתה".

הם נפגשו, איך לא, בשבת. אחרי זמן רב שלא עשתה זאת, רותם הלכה לים אחרי בית הכנסת, וכשפגשה את מוריס אמרה לו 'אני שומרת שבת. במקרה אני פה היום'. "מאז לא נפרדנו כבר 15 שנה", היא מספרת. "ברגע שנפגשנו התחילה שיחה שהמשיכה כנראה מגלגולים קודמים. זו הייתה הפעם האחרונה שחיללתי שבת, כנראה כדי לשמור שבתות הרבה". תשעה חודשים אחרי אותה שבת עמדו השניים תחת החופה.

נראה שהמפגש ביניכם הוא זה שנתן לכם כיוון משותף וברור לגבי יהדות.

מוריס: "אני חושב שגם אם חלילה לא היינו נפגשים, כל אחד מאיתנו היה מגיע לנקודה שהוא נמצא בה היום, כי שנינו משכנו לשם".

"מה?" רותם קופצת. "אני ממש לא מסכימה, זה אפילו קצת מעליב מה שאתה אומר".

"את לא חושבת שהיית דתייה גם בלעדיי?" הוא שואל.

"אני לא יודעת, אבל זה תהליך משותף ומאוד שלנו", היא מבהירה.

מוריס ורותם זיסמן-כהן
צילום: אביטל הירש (מגזין פנימה)

דיאלוג עם הצניעות

בניגוד לבעלי תשובה רבים, התהליך שהזוג זיסמן־כהן עובר אינו מהיר וקיצוני. הוא מתפרש על פני שנים ועובר דרך חוויות ואתגרים משותפים שניצבו בפני השניים. הם מאפשרים לעצמם להסתגל בהדרגתיות לתהליך העמוק של שמירת מצוות, ומודעים להשפעתו העמוקה על הנפש.

"הייתי כל הזמן בדיאלוג עם הצניעות, למשל", מתארת רותם. "כשהתחלתי לכסות את הראש, זה כל הזמן השתנה – חצי כיסוי, רבע כיסוי, להוריד, לשים כובע. אותו הדבר גם עם חצאיות, פתאום התחשק לי מכנסיים והייתי מאפשרת לעצמי. גם בנושא השבת שמרתי קצת והוספתי לאט לאט. נתתי למערכת הפנימית שלי להסתגל לשינוי ולקבל אותו באמת".

"לי עדיין קשה ללכת עם כיפה ביום יום", מודה מוריס. "בשבת אני הולך כמו שהייתי רוצה ללכת תמיד, אבל גם לי יש עוד דיאלוג עם זה, זה לא יושב אצלי עדיין".

יחד עם הפתיחות וההדרגתיות, איזה מקום ההלכה מקבלת בחיים שלכם?

"חשוב לי מאוד לחיות על פי ההלכה. אי אפשר בלי זה", אומרת רותם. "הרי בקלות אפשר ליפול. ההלכה שומרת עליך, והיא זו שמאפשרת את החופש. באופן אישי, אני חייבת את ההגדרות הללו כי אחרת אני מתבלבלת ועושה רק מה שבא לי, כלומר לא עושה כלום", היא צוחקת. "אני חייבת לדעת מה מותר ומה אסור, זה עושה לי סדר בחיים".

"דווקא בתוך גדרות ההלכה יש לי חופש לעשות מה שבא לי", מפתיע מוריס. "לעשות מה שבא לך באופן מוחלט זה לא חופש. למרות ההגבלות ההלכתיות, ואולי בגללן, אתה יכול למצוא חופש אמיתי לעסוק בדברים שבהם באמת יש לך השפעה. גם מבחינה אומנותית זה פותח את הראש. מאוד ברור מה אפשר לעשות ומה לא, ואז, בתוך האפשר והמותר, מוצאים דברים מדהימים. ללא ההנחיה והליווי של ההלכה, הכל פרוץ. אתה מבולבל ופגיע ולא יודע מי אתה".

השינוי במראה החיצוני שלהם גרר תגובות רבות, חיוביות ברובן. "המון אנשים אומרים לי, 'איזו יפה רותם! עכשיו רואים את הפנים שלה'", אומר מוריס. "אולי אם הייתי פחות שלמה עם המהלך, התגובות היו שונות", תוהה רותם.

משחק החיים

את קריירת המשחק שלה החלה רותם בגיל 18, בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. כבר במהלך לימודיה שיחקה בארבעה סרטים ובסדרת דרמה לילדים. בתום הלימודים החלה לשחק בתיאטרון הבימה ('טקסי', 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', 'רכוש נטוש'), ועם השנים השתתפה בלא מעט סדרות טלוויזיה ('מילואים', 'השיר שלנו', 'עוד משפחה וחצי') וכן בסרטי קולנוע רבים ('הכוכבים של שלומי', 'המשגיחים', 'ברקיע החמישי'). היא הייתה מועמדת לפרס אופיר לא פחות משבע פעמים.

אהבתו של מוריס לתחום המשחק התפתחה לאחר שירותו הצבאי, כאשר עבד בצוות בידור של מלונות באילת. הוא פנה ללימודי משחק ב'בית צבי', ולאחר מכן החל לשחק בתיאטרון הקאמרי ('מילאנו', 'המלט', 'המלך ליר'). עם השנים שיחק גם בתיאטרון הרצליה, תיאטרון באר שבע, תיאטרון אורנה פורת, תיאטרון חיפה ועוד. הוא השתתף במגוון סדרות טלוויזיה ('שנות ה־80', 'אדמה', 'זגורי אימפריה') ובסרטים ('השחר', 'עלטה', 'אבינו') וזכה בפרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר לשנת 2016.

איך עולם המשחק והאומנות מסתדר עם שמירת שבת ומצוות?

"שבת לא הייתה מגבלה מהבחינה הזו", רותם מפתיעה. "רק כשהופעתי בתיאטרון הבימה ביקשתי לא להופיע בשבת והם זרמו איתי. גם מבחינת הצניעות – אף פעם לא הייתי יותר מדי פרובוקטיבית, ואחרי הנישואין שנינו התחלנו לסנן תפקידים מסוימים כי יש דברים שכבר לא מתאימים כשבונים בית ביחד. אנחנו לא היחידים, הרבה שחקנים לא לוקחים תפקידים שלא מתאים להם שהמשפחה שלהם תראה".

מוריס: "התפקידים שאני עושה לוקחים בחשבון את מי שאני. התפקיד מותאם אליי ולאיך שאני נראה כיום. אני חושב שהמקצוע שלנו דווקא עזר לנו באורח החיים היהודי שלנו, כי אומנים לא עובדים מתשע עד חמש, היומן שלהם משתנה כל הזמן. אנחנו לא עובדים כל השבוע ומחכים לשבת כדי לטייל, יש שבועות שלמים שבהם לא עובדים ואפשר לנסוע לטייל ולבלות בימות החול".

"יש הרבה אנשים בתחום שלנו שמתים לשמור שבת או לפחות לא לעבוד בה, אבל רועדים מפחד שיפטרו אותם, או שיסתכלו עליהם עקום", אומרת רותם. "הפחד מנהל אותם, אנשים שואלים אותנו 'איך העזתם לעשות את זה?' ואני מקווה שיש כאלה שזה נותן להם כוח ואומץ להיות נאמנים לאמת הפנימית שלהם".

"חשוב שאדם ידע לזהות מתי הגיע הזמן לשנות ולא ייבהל מזה", מוסיף מוריס. "אתה יכול להיות משהו אחר וחדש מבלי לפחד ממה שיגידו. אנחנו רוצים לתת ביטחון לאנשים, שידעו שיש מישהו שהרגיש כמוהם, שלא פחד לשנות וזה לא עצר אותו מלחיות, להתפרנס, לבטא את עצמו וליצור".

על אף שנדמה שעם הזמן השניים מתפתחים לכיוונים שונים, הם גם עובדים לא מעט ביחד. לפני כחודשיים יצא לאקרנים סרט הדוקו 'בין החומות' שהשניים יצרו, ובו הם תיעדו, במשך שנה שלמה, פלוגת לוחמי מג"ב בעיר העתיקה בירושלים. "ליווינו את פלוגת הלוחמים הכי גדולה במשמר הגבול, בתוך חומות העיר העתיקה. חווינו דרך הלוחמים את כל האירועים הדתיים של היהודים, המוסלמים והנוצרים", אומר מוריס. "בפלוגה הזו משרתים יהודים, נוצרים, צ'רקסים ומוסלמים. ליווינו כל אחד בחגים שלו. זה סרט שהוא בעיקר תרבותי: הוא מתעד את התרבות העשירה שיש בין החומות הללו, שאנחנו לא נחשפים אליה בשל המצב הביטחוני".

הם עבדו על הסרט כמעט שלוש שנים. מלאכות הבימוי והעריכה הופקדו בשלמותם בידיה של רותם, "ישבתי שעות בחדר העריכה, עשר שעות ביום ויותר. זה תפס אותי מאוד, וכשמשהו תופס אותי ככה, אני מתמסרת לחלוטין". מוריס לקח חלק בהפקה וגם בתפקיד של מצלמה שנייה, "היו ימים שלקחתי מצלמה ונסעתי לבד לצלם עם הלוחמים, בלי למשוך תשומת לב או להפריע להתרחשויות. זה סרט של התבוננות, רצינו לחוות את הדברים כמו שהם בעיני הלוחמים וכמו שהם באמת, בלי פילטר".

ממתינים

אחד האתגרים הגדולים שמלווה את הזוג זיסמן־כהן מאז שנישאו, הוא הציפייה לילדים. בתם הבכורה, הדסה ז'קלין, נולדה לאחר שמונה שנות נישואין ולא מעט המתנה. כיום היא בת 5, ומוריס ורותם מצפים סוף סוף לילד נוסף, בשעה טובה.

"בדיעבד – הכל לטובה", אומר מוריס, על אף שקשיי תקופת ההמתנה עוד רשומים היטב בזיכרונו. "בתוך התהליך אתה לא מבין, אבל זו הדרך שאתה צריך לעבור כדי לקבל את הדבר, להכין את הכלי. לא היינו מוכנים", הוא אומר בכנות מכאיבה, "כל אחד היה בעולם שלו. בסוף הכל מגיע בדיוק בזמן, אתה אף פעם לא יודע מי צריך להגיע אליך ומה הוא צריך בשביל החינוך שלו".

רותם, גם את מרגישה ככה?

"היום אני מבינה שהדסה הייתה צריכה אותי במקום מסוים", היא עונה בכנות. "אם הייתי מביאה אותה כמה שנים לפני כן, היא הייתה גדלה כילדה מבולבלת מאוד. הייתי שקועה בצילומים לסרטים. איך הייתי מביאה אותה ככה? הנקתי אותה שנתיים וחצי! אם לא היו לה בעיות שיניים בגלל הנקות בלילה הייתי ממשיכה עד עכשיו", היא צוחקת. "הסבלנות ואורך הרוח, יחד עם תחושות המיצוי והסיפוק שהיו לי מהמקצוע, אלה מתנות שה' נתן לי גם עבור הדסה. זה כאילו הוא אמר לי, 'את רוצה ריגושים? מימוש עצמי? לכי על זה, תמצי עד תום ואז נדבר'".

על אף ששניהם מדברים בהשלמה על הדרך שעברו, רותם מדגישה כי אלה לא היו שנים פשוטות. "זה היה מסע. הלכנו להרבה רבנים, בכל מקום התפללו עלינו. היו הרבה רגעים שבהם נורא ריחמתי על עצמי שאני 'זאתי בלי הילדים'". רותם נזכרת בהתרחשות לא פחות מהזויה, שבה רב מסוים נתן לה ולמוריס לאכול פתקים, כסגולה לפרי בטן. "הוא נתן לנו לאכול ניירות שהוכנסו לתוך תבשיל. אנשים עושים הרבה דברים הזויים כשהם רוצים משהו, ואנחנו רצינו מאוד".

בהיותה דוגלת באורך חיים בריא ומקפידה על תזונה טבעונית, היה קשה לה לחשוב על התערבות רפואית משמעותית או נטילת הורמונים במטרה להגיע להיריון הנכסף. "היום אנשים אומרים לי 'בסוף לקחת קצת הורמונים ונכנסת להיריון', ברמיזה שהגישה שלי לרפואה והאמונה שלי לא הוכיחו את עצמן כביכול, אבל זה לא נכון, כי כל מה שעברתי עשה אותי כלי לדבר הזה".

זה תהליך שכרוך בהרבה כאב וצער. זה מאתגר את האמונה?

"דרך התהליך אתה מבין שגם התקופות הקשות הן חלק מהעניין", אומר מוריס ומוסיף: "ובאמת היה לנו קשה".

"אבל היו גם תקופות שהסתכלנו זה על זו ואמרנו 'כיף לנו, עזבו אותנו מילדים'", נזכרת רותם. "לפעמים רק מכבש מביא אותך לדבר הבא, וזה לא רע, זה טוב. נכון שיש כאב, אבל הוא חלק מהמעבר לשלב הבא, ואתה מבקש מה' שיעזור לך לעבור את המדרגה הזו. צריך תמיד לחבר את המציאות לבורא עולם. הוא לא רוצה לעשות לנו רע, אלא לקדם אותנו".

כתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה שבט תשפ"ב

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו