אורית סטרוק
אורית סטרוק צילום: Yonatan Sindel/Flash90

זינוק מטאורי בעקבות משבר הקורונה. חצי מיליון ילדים שכל אחד מהם הוא עולם מלא: עולם מלא יופי, כשרון ופוטנציאל, ועולם מלא כאב, בושה, ותסכול.

חצי מיליון ילדים שכל אחד מהם זקוק לעין טובה מאבחנת, ליד תומכת ומכוונת, ללב מקשיב, מבין ואוהב. כל אחד מהם זקוק לאדם שיאמין בו, שיעזור לו להאמין בעצמו, שישכנע את המערכת להאמין בו. חצי מיליון ילדים שכל אחד מהם תלוי בין שמים וארץ, עם סיכוי חבוי לפרוח ולהמריא, ועם סיכון מוחשי מאד לצלול לתהומות.

חצי מיליון ילדים ובני נוער שכל אחד מהם זקוק לקב"ס שישקיע בו, שיעזור לו להתרומם, שילווה אותו. זקוק לקב"ס שיפתח לו דלתות נעולות, שיפתח לו צוהר בערפל, שיתן לו יד ויוביל אותו באפלה, שיאתר עבורו את השביל הבלתי-נראה המתאים לו, שיתעקש ולא יוותר לו, ולא יוותר עליו.

הילדים הנושרים הללו הם שקופים. הם נושרים בשקט, כמו עלי שלכת, העולם מתקדם והם נותרים מאחור, נגררים, נסחפים, מיטלטלים באין-רואה, נרמסים, ואובדים. וכל הזמן שקופים.

אבל יש מי שמתבונן דווקא עליהם, מתכופף דוקא אליהם, מרים דווקא אותם. יש מי שתפקידם להתמקד דווקא בהם, כדי להציל אותם: אלה הקב"סים - קציני ביקור סדיר. בשבועות האחרונים פגשתי רבים מהם, והיכרתי מקרוב את מלאכת הצלת הנפשות שהם עסוקים בה. הצלת נפשות ממש. כ"כ הרבה אנשים בוגרים חייבים לקב"סים את חייהם הנורמטיבים, המלאים, המאירים, כי הקב"סים היו שם בשבילם ברגע המשבר, וסייעו להם לצלוח אותו ולהמשיך קדימה.

אלא שלא רק התלמידים הנושרים שקופים, גם הקב"סים עצמם - שקופים הם. אנחנו כחברה לא רואים אותם, לא מכירים בערכם, ולא מתגמלים אותם כראוי. כתוצאה מכך, גם הקב"סים עצמם נושרים, אנחנו מאבדים אותם, וגם הם נושרים ללא קול, שקופים.

רש"י בפרשת השבוע מביא (אגב פרשת מלחמת עמלק) את המשל על הבן שרוכב על כתפי אביו: "משל לאדם שהרכיב את בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: "אבא, טול חפץ זה ותן לי", והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לי אותו הבן: "ראית את אבא?" אמר לו אביו: "אינך יודע היכן אני?" השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו".

הקב"סים משולים לאותו אב שקוף, שהבן אינו מבין כלל שהוא נושא אותו על כתפיו. הם נושאים את ילדינו על כתפיהם, דווקא את הנחשלים שבהם, נושאים אותם מעל מים סוערים אל חוף מבטחים, ונותרים שקופים, ללא הכרת תודה מצדנו כחברה, ללא תגמול ראוי. שקופים.

בחרתי בשלב ראשון להאיר בזרקור על המצילים השקופים הללו: על עבודתם החשובה, על מסירותם, על מאמציהם, על הצלחותיהם שהן הצלחותינו, על כאבם שאמור להיות גם כאבנו.

יפעת ארליך ורבקי גולדפינגר הרחיבו והעמיקו והוציאו תחת ידיהן כתבות מרתקות שמאפשרות לכל אחד מאתנו להכיר ולהבין את עולמם של הקב"סים. ממליצה לכם לקרוא, להתבונן, לחשוב איך אנחנו כחברה וכמדינה יכולים לראות אותם יותר, לתמוך בהם יותר, כדי שהם יוכלו לתמוך כראוי בילדים של כולנו.

בעוד מספר שבועות נתכנס שוב בוועדת החינוך של הכנסת, לדיון נוסף בנושא הנשירה. אני מקווה שהפעם נוכל להתקדם ולהביא גם בשורה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו